ובכל שנה ושנה

 

  כלבים לא אוכלים מצה. אנשים כן. לפעמים. המצה לא באמת טעימה (אלא אם מרוחה בחמאה או בשוקולד והממרח מנחם) וכבל זאת למה אוכלים מצה כל שנה בשקיקה? כי זה מזכיר טעם ילדות רחוקה,  כשהסבתות היו בחיים ועשו פארפלך למרק וקניידלך בידיים ובערבי חול המועד נתנו מצה מרוחה בחמאה עם תה מתוק מתוק. בליל הסדר של אז היה שולחן כלשהו, אבל אני זוכרת רק את הריחות ואת המהירות בה נאסף הכל כשכולם רק התחילו. היו סיבות. אז לא ידעתי. רק קינאתי. ומה נשתנה היום? לא הרבה. למרות שעשינו כברת דרך וכבר נדמה היה שיצאנו ממצרים, בא גל גדול ופער לוע. חלק מאיתנו נבלע בתוכו אחרים קפצו מעליו ונעלמו, כמו בכל שנה, אחד רכב עליו ועשה מעט כסף בפקקים, אחת ניסתה לגרש את הגל ולקרוא משהו מההגדה בשביל הילד המתוק שייעשה בשבילו זיכרון פסח, אבל הילד רצה את המכונית האדומה הנוסעת לבד כאילו שאין גלים בעולם, ובכלל ילדים עוברים בין הגלים בקלות בדרך כלל, גם כשזה הפסח הראשון בלי אבא, הם שוחים כל כך יפה בין המערבולות שלא יכולתי להפסיק לבכות עד שנתפס לי הגב אנושות. ואם נחזור רגע לכלבים הם זללו את כל השאריות הצמחוניות מתחת לשולחן, ועל השולחן, ולא נגעו במצה. אז לשנה הבאה שתמשיך לעלות על שולחננו המצה ולכל היושבים סביב כל שולחן ושולחן תהיה הליכת יציאה בטוחה בין הגלים שיהיו פתוחים לרווחה, ושלליבותינו תהיה מנוחה וסליחה, בעיקר לעצמנו, על מכות מצרים שעשו לנו ועשינו בחזרה ושיבוא החיבור הזה של כולנו כאחד. אמן

–

פסח 1969.

–

אז מי צילם? זה שבכיסא הריק?

 

מודעות פרסומת