"בצוק איתן" התאהבתי בשכונה שלי. בין אזעקה לאזעקה הלכתי וגיליתי זוויות בהולות מרתקות לציור. בהתחלה רותקתי למגיני הפלדה של חלונות הממ"דים, לקולות הפתיחה והסגירה העמומים שנשמעו לסירוגין ביום ובלילה (למשמע האזעקות). הסתכלתי על הפתחים, המיקום, צבעי החלודה שהעלו מסגרות הפלדה, ריקבון העץ ועובש הקירות של הבנייה הזולה, המאפיינת את שכונת השוליים הזו, הגובלת בשדות בהם הולך ונחצב כביש מהפכני. הסתכלתי על שני הרחובות מן מקצוות השונים ונמשכתי לצייר את החורים התמוהים במרכזי המשולשים שעל גגות הקומה השלישית. לא הבנתי מה הרעיון האסתטי שעומד מאחורי חור כזה, אבל ביחד עם צבעי ההתקלפות, העצים השונים המציצים מן החצרות הקטנות, הגגונים הזולים הזמניים, הגדרות המתפוררים, המזגנים שבקעו מהקירות המתקלפים ללא הגיון כלשהו, הפנסים העקומים ואודם השמיים בקיץ ההזויי ההוא, וכל אלה העירו בי את ההשראה והתשוקה לצייר.
איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014
איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014
איריסיה קובליו, צייר באייפד, קיץ 2014
"היקום מדבר איתך"
עברתי המון דירות. טלטלות שנדמה שבחרתי וכאלה שנדמה כי נבחרו עבורי. חלק גדול מהמקומות שבהם אני כבר לא מתגוררת- אינם עוד. הפכו למשהו אחר. "עכשווי" יותר. משופץ לבלי היכר. וכך גם השדות, החורשות ובכלל הטבע סביב. פעם היתה לי תערוכה בשם: Delited Landscapes– תיעדתי מקומות שנעלמו מהמפה מסיבות שונות. גם פוליטיות. תמיד היתה לי משיכה לזה. להרס והבנייה מחדש. לא שאני בעד הרס. אבל זה קורה ללא הכוונות והרצון המודע שלי. ואלי של כולנו (גם במערכות יחסים אישיות). זה קורה לפעמים גם ביצירה שלי: הדחף הזה למחוק ולצייר מחדש. לכתוב מחדש. נדמה שזה באחריותי, אבל אולי לא. כי אולי זה המלאך הזה, שמתיישב על הכתף, או יותר נכון פורץ מנקיק נסתר במוח (או הלב) ומכוון לדרך אחרת. הופך את הכל. הורס שכונה בפינוי בינוי.
אז מה פתאום עכשיו פינוי בינוי? עברתי לכאן בעקבות טלטלה מסויימת. אמרתי לעצמי שזה שולי כמו שהשכונה הזו היא שולית. סוג של זמניות: שיכון עם חצר קטנטנה פרטית. בלי ועד בית, ארנונה נמוכה, רחוב ללא מוצא, ויציאה לשדות שבחורף מתמלאים פרחי בר נפלאים. דירה קטנה וצפופה שכל הבאים בה מתאהבים מייד, כי היא כל כך ציורית, גם בעיני מי שאינו מחובר לאמנות.. אבל אני התאהבתי בה ובשכונה רק כשטילים איימו להרוס כל דבר שייפגשו. ציירתי את השכונה, כתבתי בה שירים ואהבתי את הירח המטייל אתי בלילות נטולי השינה, עם או בלי הכלבים הפיוטיים שלי. אבל עכשיו התאהבתי בה עוד יותר, כשטייקוני הנדל"ן "מאיימים" עלינו בפינוי בינוי הנשמע מפתה כל כך כביכול. לילות חורף עכשיו. אלו הלילות היפים ביותר. אגרופי עננים נפתחים ונסגרים בשמים. הילת הירח גדולה במיוחד. שני הברושים בתחילת הרחוב שחורים מאי פעם, החתולים שמנים ואמיצים מתמיד והפחים הכתומים והכחולים של "מפרידי הזבלים" מוסיפים ריבועי צבע פלסטיק לצבעי החלודה והעובש האקוורלים. מכל פתח בוקע אור אחר ואין חלון או גדר או כניסה שדומים זה לזה. אז איך אפשר שלא להתאהב.
איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014
איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014
איריסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014
ובכל זאת אני נוטה לשמוח עם השינוי. נדלן זו לא מילה חיובית בארץ הזאת. היא כמעט מקבילה למילה כריש. בארץ הזו הפערים הולכים וגדלים ויחד איתם הרמאות, השקר, החמדנות, הניצול. אני אף פעם לא כותבת על הדברים האלה. אני רק מנסה לתעד בדרכי הקטנה. וגם להגיד לעצמי שהכל טוב ולטובה.. המשך יבוא.
אירסיה קובליו, אקוורל, קיץ 2014
איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014
איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014
איריסיה קובליו, ציור באייפד, קיץ 2014
קישורים לפוסטים עם ציורים שנכתבו ב"צוק איתן"
סקיצות. Sketches 
װ21 בינואר, 2016 at 1:48 pm
זוכרת את הימים הרעים ההם ואת הרישומים היפים שהצלחת לרשום אז.
מעציב שיש איום על כל מקום שקט בקצה שדה פתוח והללו הולכים ומתמעטים…
ציורים מאוד יפים, גם האקווארלים וגם הדיגיטליים. נראה כאילו הדיגיטלים קצת אופטימיים יותר, מכל מקום הצבעוניות שלהם מפיחה תקווה. שתמשיכי להרגיש בבית ושאף אחד לא ייקח את זה ממך. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
װ21 בינואר, 2016 at 2:52 pm
אכן ורד, יש לנו התכתבות ארוכה בנושא… אבל בטח שמת לב לפסקה האחרונה " ובכל זאת אני נוטה לשמוח עם השינוי. נדלן זו לא מילה חיובית בארץ הזאת. היא כמעט מקבילה למילה כריש…." בכל זאת ישנה בי איזו חדוות שינוי.
יכול להיות כשכאנחנו עומדים להפרד ממשהו אז נאחזים בו חזק, מתאהבים מחדש, כי זה קצת יותר "בטוח" ופחות מאיים- לאפשר התאהבות?
אהבתיLiked by 1 person
װ21 בינואר, 2016 at 3:28 pm
זו נקודת מבט מעניינת. יש אמת במה שכתבת, אבל לפעמים נובע מפחד אמיתי על סמך נסיון העבר – שהשינוי יביא איתו גם הרס ונזק לטבע ולסביבה, חוסר איזון וחוסר מינון נכון. מקווה שזה לא הסיפור במקרה שלכם.:)
אהבתיאהבתי
װ21 בינואר, 2016 at 3:30 pm
כשאני שומעת "שינוי" ביפו וגם בתל אביב, אני ישר נכנסת למגננה. תראי מה הם עושים לחופי הים, התכנון לעקור עשרות עצים בשדרה היסטורית ואין סוף נזקים אחרים. בהרצליה זה שונה, אם לשפוט לפי בריכת החורף היפה והשמורה.
אהבתיאהבתי
װ21 בינואר, 2016 at 3:45 pm
ורד, גם אני מזדעקת על כל עקירת עץ (והמחלה הנוראה שיש לעכשיו אצל הדקלים כאן) וכמה פעמים יצא לי לעבור לגור במקום מסויים בגלל העצים והחורשות ואיך שעברתי הם נעקרו או שונו. חשבתי שזו קארמה שלי, אבל זה קורה בהמון מקומות והרבה פעמים זה לא בגלל שרוצים לשפר את הקיים, אלא מחוסר כבוד לטבע ואגו אנושי (או אל- אנושי) של בעלי הון ושררה, ראשי עיריות וסתם בעלי קרקעות חסרי מודעות וערכים בסיסיים. זה נורא בעיניי. אבל יש בי גם צד שמאמין שהשינויים האלו גם הם באים מכוחות טבע שעדיין לא מובנים לנו ומה שנראה כרע יכול להוביל לטוב. נשמע פשטני? נאיבי? אולי.
אהבתיLiked by 1 person
װ21 בינואר, 2016 at 4:29 pm
אני מסכימה איתך, כל דבר רע, אפילו הנורא ביותר, מוביל גם לדברים חיוביים, וגם לי קשה להסביר את זה. אולי מכאן נובעת ההשלמה והאופטימיות שיש בציורי האייפד.:)
אהבתיLiked by 1 person
װ22 בינואר, 2016 at 4:38 pm
מה שכבר נחמד מכל הסיפור הזה הוא שאנשים התחילו לדבר זה עם זה. גם אם מתווכחים ומביעים דעות שונות- יש דבור. וזה כבר שינוי לטובה!
אהבתיLiked by 1 person
װ22 בינואר, 2016 at 3:00 pm
כמה יפה לראות את השכונה המוכרת לי דרך העיניים שלך. והאמת, כן – יש לה חן משלה. אני מקווה שכל השינויים יהיו לטובה.
אהבתיLiked by 1 person
װ22 בינואר, 2016 at 4:40 pm
תודה עדה. שינויים הם לטובה גם אם הם מפחידים מאד ודורשים אומץ
אהבתיאהבתי