מצד לצד

מצפים ממך דבר מה. אולי דברים. ואת מלאת השתדלות אבל המדרגות שאת עולה בהם נעות למטה, את לוקחת ממריצים ורצה במעלה הנעות למטה וכמעט הגעת ושוב אזלו כוחותיך ואת שוב מוצאת את עצמך למטה, אולי תעלי במעלית מציעים אלו שיושבים בדוכנים השונים למטה, את לוחצת על הכפתור ומזמינה את המעלית. את לא יודעת לאיזו קומה. בקומה השלישית כבר אין כלום ובחמישית כשאת פותחת את הדלת יש שיטפון. את ממהרת ללחוץ על השישית, מתפללת שהמעלית לא תתקע, שני סירי מרק ואורז חמים בסלייך, את פותחת את הדלת ומחכה לך שם יללת זאב. את לא פוחדת. אולי קצת כן. אז את בינתיים ממשיכה לקומה השביעית. את מחלקת אוכל. אהובתך שם, יושבת בגבה אליך. את ניגשת אליה, שמה יד על כתפיה ומנשקת את שערותיה הדלילות הלבנות. היא מפנה אליך את עיני הים האוהבות שלה. לידה יושבים הכלבים שלך. מלקקים את כפות ידיה. מולה יושבים האחרים. האורז יבש מדי אומר האחד. המרק שמן מדי אומרת השנייה. לשלישי ולרביעי נוזל הריר מפיהם וידיהם רועדות. הם לא אוכלים והכלבים מחכים לסימן. אני מחבקת את אהובתי ופונה למעלית. המעלית תקועה. צריך לרדת במדרגות אומרת האחות בקול צרוד. אבל הדלת למדרגות נעולה. אז תקפצי מהחלון אומר המשותק בכיסא גלגלים שהיה פעם בכיר במשטרה. כן, כן, מנענעים היושבים מסביב לשולחן בחדר האוכל הירוק. את מביטה מבעד לחלון. בתי ירושלים מפוזרים על חוף הים. בחלונות דולקות חנוכיות רבות, השמים זרועי כוכבים, אבל גובה הגלים רב. הם כל כך גבוהים עד שהם מסתירים את האופק. את נזכרת בנשימה שלימדו אותך: להכניס שלוש דרך האף, להוציא שבע דרך הפה. שבעה מחזורים. כשאת מגיעה למחזור הרביעי אהובך מנשק אותך כמו נסיך. בוקר טוב. אני יוצא. או שמא היתה זו הארנבת ההיא, שנשקה אותך, שחזרה מפוייסת ממעמקים

חנוכה 2015

איריסיה קובליו, ששת, 2011, אקריליק.