עם ובלי נעליים. כמעט עקדה

על הספסל במונטיפיורי 1

איריסיה קובליו, 2009, אקריליק על קנווס

לפעמים אני מוחקת ציורים שלי. זה קורה אחת ל- 736 בערך.. בדרך כלל כי יש בהם איזו טעות קשה, שכבר איני עומדת מאחוריה, עוות לא מכוון הנובע מכשל טכני למשל, משהו שהוא "פדיחה", ולפעמים זו אינה טעות אבל הציור כבר לא יכול לחיות (חתום בשמי) כי עבר זמנו ואין עוד עיניים בעולם הזה שצריכים לראותו, ולפעמים זו אמירה מכוונת כלפי הייצוג שלו.
כבר הזכרתי את זה שיש לי תיקיה במחשב של "מחוקים". התיקייה הולכת ומתעבה. כמו בית קברות דיגיטאלי. כלומר הם מחוקים פיזית אבל מונצחים במעמקי הסייבר הפרטי, לעיתים עדיין עדיין הציבורי אי שם, בפוסטים נשכחים.

הציור הזה, כמו בעקדת יצחק, היה מועמד לסכין (המורחת שכבת צבע אוטמת). יומיים קודם הוצא מהמחסן, נוגב מאבק והועמד על קן הציור שבסטודיו שלי. התבוננתי בו כאישה המתבוננת אל ילדותה הרחוקה, לאחרונה רחוקה מאד, בשכונת מונטיפיורי, עומדת על ספסל בשדירת הצאלונים, מושפלת עיניים, לבושה היטב.
מדוע בגרסה הראשונה שציירתי היא היתה יחפה? הרי מעולם לא היתה יחפה. גם לא בבית. ובקיץ? אין לה זיכרון של מגע כף רגל על אדמה, אבנים, עשב. האישה שבי מפנה מבטה אל כפות הרגליים שבתוך נעלי הקרוקס. היא חולצת אותן, מניחה אותן על הרצפה הקרה, כבר סוף נובמבר, ופוסעת לאט לחצר המרוצפת בחלקה במרצפות אבנים קטנטנות ישנות וסדוקות. זה כואב קצת. עלים יבשים, מעט חול, בדל סיגריה, נייר עטיפה. היא דורכת מעט וחוזרת לסטודיו. האם להמשיך לכתוב? או ללכת להתקלח. שמונה בבקר.

כפות הרגליים בציור גדולות, גסות, כמו באיור של מפלצת מתוך הספרים של מוריס סנדק (שנעשה אהוב עליה עם השנים), נוגעות בשולי הציור התחתון.

בגרסה האחרונה של הציור עידנתי את כפות רגליה ונעלתי לה נעליים. כמו בצילום שבהשראתו הציור. אני חושבת שהילדה היתה אז בכיתה א' או ב'. סיכות בשער ראשה. מה היא רואה שם למטה, בעיניה המושפלות לארץ. בהתחלה ציירתי את בבואתה. הפוכה. באותו זמן ציירתי את ראשה והיפוכו בלא מעט וריאציות. והיתה לי כמיהה לצבע נחושת מתכתי. זהב חלוד, עמוק, קשה. צבעי בגדיה חום כצבעי הזיכרונות המצולמים מתקופת טרום מלחמת העולם השנייה.

בגרסה השניה של הציור מחקתי את הבבואה.
ובשלישית נעלתי לה נעלים.

הגרסה השלישית (מתנצלת על איכות הצילום)

עם צאלון 1

איריסיה קובליו, 2009, אקריליק על קנווס

עכשיו קשה לה עם צבעי הנחושת. היא מעדיפה את הכחולים, תכלת, סגלגל. כחול עמוק. אולטרה מרין. טורקיז. היא עוטפת את עצמה בכחולים. היא רוצה את השמיים. ואת הים. היא מעדיפה לא להסתיר עוד במחסן את מה שכבר נגמר

ובזמן שהציור היה על מוקד הקן באה תלמידה והצילה אותו מהמחיקה ברכישה.
האמת- שמחתי. זה סוג של וודאות: יש אלוהים עימדי

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

8 responses to “עם ובלי נעליים. כמעט עקדה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: