אקוורלים קטנים מקיץ קשה

*
זעירים
*
זה בדרך כלל מתחיל בדמדומים. או שעה לפני זה. כאילו הפנימי גם מדמדם. אני

נכנסת למכונית ונוסעת  עם הכלבלב לפארק הקרוב. להורים. לסופר. זהו בערך
המסלול. חמש וחצי אחרי הצהריים. אני מתאמצת למקד את ראייתי כי כך ראייתי

ממוקדת בתנועה, שאם תעצור לפתע ויחול דבר מה. כמו אזעקה. האמת שבינתיים

הסיפור הזה כבר נגמר אבל הסימפטומים נשארו. פיק הברכיים ולב מואץ. כן או לא להדליק

רדיו. איזו תחנה. בכל התחנות יכולות להופיע עצירות הפתע האלה. האם כולם
יעצרו. פעם אחת באיילון, בצומת מסועפת כולם עצרו. זה היה קונצנזוס. 

אבל זה, הדבר הזה שאצלי, התחיל הרבה לפני.  בסוף החורף נסעתי לפארק לצייר.

מצאתי נישה מבודדת. היה קר אבל אני עבדתי עם אצבעות האש. אחרי שעה הייתה
תקלה. הכל נמחק לי. ציירתי אגם ועצים באייפד והציור נמחק. מאותו רגע החלו

הסחרחורות. מישהו רודף אחרי. היקום שולח חיצים. והחיצים מכוונים 
נגדי. הייתי בת תשע. עברנו דירה לבית עם מרפסת שסגרו עבורי לחצי

חדר. מחיצת פלסטיק חצצה ביני לבין האורחים למשחק הרמי של ההורים וחבריהם, לפחות
פעמיים בשבוע. הם היו מסיימים בשתיים אחר חצות. הייתי שוכבת על המיטה
הצרה הקשה כועסת ומשותקת. לא היה עם מי לדבר. לא היה  חוקי לדבר. פחדתי לזוז כי אם אזוז יתנפץ גופי לרסיסים.

רציתי שיילכו. רציתי שקט. רציתי את ריח הגוייאבות שהחל לעלות מחצר
השכנים. מהחלון אפשר היה לראות בית עם גג אדום. ציירתי אותו עשרות פעמים
בצבעי פסטל ילדותיים. באותם ימים מלחמת הריחות

הכריעה אותי. במקום לבכות חטפתי סינוזיטיס ששלוחותיה מלופפים בי עד היום.

האקוורלים הללו הם קטני ממדים. הקיץ הזה קשה. השדה שהיה מאחורי הבית שבו
אני מתגוררת כעת הפך לעפר ואפר של כביש אינסופי שנסלל בהשמידו כל סיכוי
לעוד פריחה אביבית. היו כאן אפילו אירוסים מיניאטוריים. ותלתן כוכבי
וכחלית ההרים ואדמוניות. הגעתי לשכונה הזו כשכבר הייתה החלטה: להרוס.
לסלול. לאפר. לגרש את האביב סופית. השנה מלאו לי חמישים וחמש. כשחרדה
נאחזת בך, החל מקצה האף, ככדורי עופרת תקועים ועד שיפולי הברכיים, את לא
בטוחה שמישהו יוכל לעזור לך לצאת מזה. ונורא מאד לך כשאומרים שהמישהו הזה יהיה רק את עצמך.

את לא יודעת מי את עצמך כי

אבדו לך כל ההגדרות של את עצמך. את רק מתעטשת המון ומנסה להימנע ממקומות
של רעש ריח ואבק.

שני דברים סיימו אתמול את ההיאחזות שלי בשביל העפר המעיק הזה שמאחורי בתי
השכונה שלי: ריח הגוייאבות שהבקיע דרך הסתימה האלרגית כרונית באפי הקטן
והמותש, ושני חצבים שפרצו לגובה (בהחלט עברו את ה 1.62 שלי) בדיוק ביציאה
מהדרך הזו. 

הטקסטים שלי בקיץ הזה הם סקיצות מהוססות, נבוכות, מבוהלות במידה רבה. אבל

הציורים שלי מתחננים שאשאיר את הטקסים הללו, המעטים שפורסמו, למרות זאת.
כעדות.
אני לא בטוחה.
משאירה בינתיים

האקוורלים בגודל ידידותי לעין:

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 2014

 

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5x15.5 cm אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, 10.5×15.5 cm אוגוסט 20141

 

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

איריסיה קובליו, אקוורל, אוגוסט 2014

*

*

*

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

15 responses to “אקוורלים קטנים מקיץ קשה

  • Miri Fleisher

    איריס ציירה את הנוף שבחוץ ואני קראתי את הנוף שבפנים, עזה זה כאן והאפלה גם.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    מירי יקרה, משתדלת להבין למה התכוונת. תודה!

    אהבתי

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה,

    "חדר. מחיצת פלסטיק חצצה ביני לבין האורחים למשחק הרמי של ההורים וחבריהם, לפחותפעמיים בשבוע. הם היו מסיימים בשתיים אחר חצות. הייתי שוכבת על המיטה
    הצרה הקשה כועסת ומשותקת. לא היה עם מי לדבר. לא היה חוקי לדבר. פחדתי לזוז כי אם אזוז יתנפץ גופי לרסיסים". זו פסקה מרתקת שמתכתבת להרבה מאוד דברים בעולמי הפנימי. אני כמה פעמיפם התנפצתי. היו מי שגרמו לזה. זה מעניק איזו פרספקטיבה חדשה להבנת הציורים…

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    שועי יקר, מה שיפה ומרתק בדברים שיוצאים לאור (מתפרסמים) זה פינג פונג הקליטה והתגובה עם קהל. כל אחד תופס את הדברים כפי שמתאימים לו. אם ציור מול טקסט יוצרים מרחב שלישי זה שווה מבחינתי להוציא:) המרחב השלישי יכול להיות אינסופי ונפלא באשר הוא

    אהבתי

  • ורד נבון

    טוב שהשארת כאן, את הטקסטים ואת האקוורלים. עדות לכך שגם ברגעים קשים אפשר למצוא מזור או לפחות מפלט מה באמנות. בציורים שלך יש הרבה יופי, דווקא בגלל סערת הרגשות שיצרה אותם.
    "… ציירתי אגם ועצים באייפד והציור נמחק. מאותו רגע החלו הסחרחורות. מישהו רודף אחרי. היקום שולח חיצים. והחיצים מכוונים נגדי. הייתי בת תשע. (…) "
    מאוד מעניין המעבר בין אירועי הקיץ הזה לאירועי הילדות, האישי והקונצנזוס, רקטות או פחדים מהילדות? תחושת חמקמקות וזרימה מתעתעת בין עבר להווה, כאן ושם כמו בסרט של זרם התודעה, וכל זה משתקף גם בציורים.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה ורד. ניסיתי לתעד את מה שקופץ לי בראש כמו פינג פונג. אני חושבת שככה אני מדברת בימים אלו. זה מדאיג בעצם: בכתיבה זה מעניין, כבר עשו את רבים וטובים בזרמי תודעה שונים. אבל כשזה ממש הדיבור שלך זה מבדיד אותך מהעולם ואולי גם מעצמך. הציורים הם אולי נחמה למי שיש לו הפנאי להתבונן בהם. אולי למי שיישאר אחרי. בשבילי הם נשימה אבל הנשימה לא מנחמת כי אין בה באמת אוויר. שכחתי מה זה אוויר. אולי יום אחד אתעורר מזה

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    ורד יקרה, קראתי שוב את התגובה שלי אליך, ואז רציתי למחוק אותה אבל נזכרתי שזה הבלוג שלי ושיש זכות קיום לכל מחשבה ותגובה, גם אם היא משתנה במהירות (או לא במהירות) וסותרת את עצמה. ושוב תודה שאת קוראת אותי ובכלל אני מודה לכל מי שהמציאו את האינטרנט והבלוגים והפייסבוק ואת המקלדות המחוברות בדרך זו או אחרת למחשב שמחובר בדרך זו או אחרת ליכולת שלנו ליצור.
    שיהיה שבוע טוב ומיטיב

    אהבתי

    • ורד נבון

      אפילו לא הספקתי לקרוא את הקודמת, כי לא הייתי ליד המחשב כל היום:). חושבת שהסתירות הן חלק מהחיים, לחוות כל רגע נתון בעוצמה כזו, ולהיות מסוגלת לתעד בספונטניות ובכל הטוטאליות, זה פשוט נפלא בעיני. אני מוחקת ומתקנת כל כך הרבה לפני שמשגרת לאומה, שצריכה דחוף קורס או שניים בספונטניות, ובהבעה שאינה חוששת מתגובת האחר… כשלמדתי ציור המורה (כבר לא זוכרת את שמו, זה היה מזמן) הנחה אותנו לא למחוק קוים לא נכונים, אלא לצייר לידם את המתוקנים ולהשאיר אותם, בסך הכל זה מוסיף עומק.

      אהבתי

  • איריסיה קובליו

    ורד, אני לא משוכנעת מהו עומק. לפעמים גם מחיקה טוטאלית היא העומק הכי שאפשר. אני מחקתי פרקים שלמים מחיי הכתובים. לצערי או למזלי דברים שמודפסים כבר אי אפשר למחוק. אולי בכלל אי אפשר למחוק דבר ורק נדמה לנו שמוחקים. וכן, מכירה את המורים האלה שאומרים להשאיר סימנים, גישושים, נסיונות. וגם מכירה את המורים ההפוכים. אני כזאת וגם הפוכה. בצבעי מים, בעיקרון, אני מלמדת על נייר מחיק ובסיס של רישום מחיק. זו גישה כזו שאימצתי שנים. אבל בשנה האחרונה אני מלמדת גם גישה הפוכה לגמרי. ובכלל דבר וסתירתו זה מה שמאפיין עכשיו, אם בכלל:)

    אהבתי

    • ורד נבון

      זו הגישה הטאואיסטית:) את דמות מרתקת, במיוחד משום שאת לא מוחקת את הסתירה עצמה בין הגישות ולא מנסה ליישב אותה. בצבעי מים ודאי גם קשה מאוד למחוק, ויש תלמידים שמתאים להם כך ויש שמתאים להם אחרת. בכל מקרה באקוורלים ובציורי האייפד שלך יש המון יופי ועומק, וזה הרי כלי הביטוי המרכזי שלך, המלים נלוות להם, סביר לגמרי שתהיה חרטה פה ושם. טוב שיש את האפשרות הדיגיטלית, בדפוס באמת אי אפשר למחוק שום דבר, אבל גם שום מהדורה מודפסת אינה בלתי מוגבלת.:)

      אהבתי

  • איריסיה קובליו

    ורד, אבל תמיד יצוץ פה ושם הספר המודפס ההוא מנבכי הארכיונים המוסתרים במרתף הנמוך אי אשם ויבקש לעלות ולהתיישב בין העיניים כטוטפת קין, עדות לכישלונות וטעויות ופשעים קטנים וגדולים שעשית והעזת להוציא לאור, ומצד שני, מה אנחנו טהורים? מלאכים? עשויים מתכלת ללא רבבה? אנחנו דווקא עשויים מטעויות ומעידות, קצרות וארוכות שננעצות בך כמו גרורות עקשניות שאי אפשר לחסל בשום תכנית טיפולית, אבל את לומדת לחיות עם זה, לטפח את זה, לקשט את זה, להפוך את זה מגרורות לשורשים או עמודים, לצבוע אותם בצבע פוקסיה אינדיגו וכתום ואולי לנסות לעצב את קורות החיים שלך מחדש.
    ובאשר לצבעי המים, כן, תמיד הם נחשבו לבלתי מחיקים, ולכן פוחדים מהם, וחושבים שהם רק לאלו הבטוחים בעצמם, אבל עניין טכני כל כך פשוט הופך אותם לקלילים, זמינים ידידותיים גם למתחילים ולמגששים. אני מלמדת את התחלת הדרך הזו ומי שרוצה עף אתי לכוון ומי שבא לו לעוף למחוזות אחרים ועדיין להשאר אתי, גם זה אפשרי וקורה:)

    אהבתי

  • סמדר לומניץ

    וואי, איריסיה, הלב שלי הולם ודמעות בעיניי. כמה שאת מרגשת. כל כך. תודה שאת כותבת, שמציירת, שמשתפת, תבורכי יקרה. את מדהימה.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה סמדרי. שמחה שאת מבקרת בבלוגי מדי פעם ושהתרגשת….

    אהבתי

  • סקיצות

    […] אקוורלים קטנים מקיץ קשה […]

    אהבתי

  • השכונה | סקיצות

    […] אקוורלים קטנים מקיץ קשה […]

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: