הקדשות (סקיצה)

 

למי אקדיש את הספר?

לאלה שהציקו לי הכי הרבה, לא תמכו, לעגו, אם בגלוי ואם בסמוי, לא הבינו, הביעו דעה גסה, לא הביעו דעה כלל, לא התעניינו, לא הביעו רצון להבין, לא ידעו שאני רואה אותם, שומעת, מתכווצת, מנסה בכל כוחי לא לכעוס ונכשלת.

לכל התלמידים שלי באשר הם, אלה שאהבנו ביחד, אלו שהרגיזו, אלה שמרדו, אלו שבגדו, אלה שעזבו, אלה שנעלמו, אלה שאתי לאורך כל הדרך, אלה שמלמדים אותי מה זה להיות מורה ואנושית.

לכל מערכות היחסים שעברו בחיי אלו, הגברים, החברות והחברים, שלימדו את גופי לצמוח, שנתנו כוחות לחזור כשהרחקתי לכת, לאלו שבאו להוציא והפילו עמוק יותר, ואלו שעזרו להימלט מהתעללות ולעג, לאלו שהצילו מטעויות ולאלו שאפשרו מחבוא, לאלו שלימדו אותי שהם לא קיימים אלא רק אני והם השתקפותי בלבד, לאלו שלימדו אותי היכן נמצאת קרחת  היער, עם המוך הירקרק והפרחים האינסופיים, מעליהם השמש מפזזת, מאפשרת לנוח בדרכי.

 לכל המורים שלי, אלו שבטחתי בהם ואלו שלא, אלו שעפנו ביחד ואלו שחתכו לי כנף או שתיים, אלו שהבטיחו וקיימו ואלו שהבטיחו ולא קיימו, ואלו שלא הבטיחו ובכל זאת קיימו, לאלו שנעלמו, לאלו שזוכרים אותי גם ממרחק רב של שנים, לאלו שלא זוכרים את שמי, לאלו שיזכרו עד קץ חייהם, לאלו שחיים ולאלו ששוכנים במרומים, לאלו שראיתי אותם נטמנים באדמה ולאלו שלא אראה,לאלו שהאמינו בי, בכל תפנית שעשיתי, לאלו שלא חסכו ממני מבטי בוז כשעזבתי את דרכנו המשותפת, לאלו שהשאירו דלת פתוחה ולאלו שנעלו עם רב בריח, לאלו ששמם יתרונן על שפתיי עד סוף חיי ולאלו שאצליח לסלוח עד סוף חיי.

 למשפחתי שאתי. אהובי . בתי.

ינואר בחלוני