צבעי מים, ציור, התשוקה לתרגם לחומר את מה שאינו

צִבְעֵי מַיִם הֵם אִיִּים הַמַּבְלִיחִים מֵעַנְנֵי שַׁחַר בִּסְתַו
הָעַיִן הָאוֹסֶפֶת אוֹתָם מְמַהֶרֶת לַמִּכְחוֹל הַמְּמַהֵר לַדַּף הַמִּשְׁתּוֹקֵק לַפָּז הַזֶּה
מַחְלִיקִים נִסְפָּגִים בּוֹ כְּהֶרֶף עַיִן
הִנֵּה אֲגַרְטָל
הִנֵּה שֻׁלְחָן
מִשְׁעַן כִּסֵּא
בֵּינֵיהֶם נִלְכַּד דבור מְרַשְׁרֵשׁ
הַמַּטְאֲטֵא הַכָּחֹל שֶׁל הֶחָצֵר מִתְעַקֵּשׁ גַּם הוּא לְהִתְקַבֵּל אֵצֶל הָעַיִן הַחוֹמֶלֶת
וְגַם הָרוּחַ הָרִאשׁוֹנָה לְשָׁנָה הַמְּנַסֶּרֶת עַל גֶּדֶר הַמַּתֶּכֶת
הַדַּף קָטָן אֲבָל יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לַכֹּל מִכָּל כָּל
וְעַד  שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַגְבִּיהַּ בִּשְׁמֵי אוֹקְטוֹבֶּר
יֵצֵא כָּאן עוֹלָם וְהִפּוּכוֹ

איריסיה קובליו, אקוורל, 2012

משסיימתי לקרוא את "הוכחה לגן  עדן" מאת מנתח המוח אבן אלכסנדר, הורדתי מיד את מוסיקת תדרי המדיטציה שהמליץ , Hemi-Sync, ומיד הרגשתי שכל מה שהיה מתוח ומכווץ בתוכי בחודשים האחרונים מרפה ומתפזר.

לא אכתוב עכשיו על הספר המדהים הזה. אולי בהמשך.

אכתוב על ציור.

על התשוקה ללכוד את מה שהעין רואה אל תוך החומר, הדף, הקנווס, העץ, הצבעים. אפילו הקווים הדיגיטאלים באייפון שהם כביכול לא חומר, הם ישנם והם לא.

אולי יותר מדויק לאמר: ללכוד את הצורה. הכתם, הצבע, האור, הדיבור ביניהם, הוויברציה ביניהם, איך שהם מסתדרים על הדף, איך שהם נוכחים על מה שנשאר ריק, איך הריק מסכים להישאר ריק, מה יש לו לריק שהוא מלא כל כך, חשוב, נותן את הנשימה, האוויר, הקיומיות של מה שכן עולה על הדף כצורה של בננה למשל, או ברושים בקצה שדה, או אגרטל, או גל. ומה הכלום הזה עושה בין האף לעין ואיך הוא מפנה מקום למצטייר על פניו.

איריסיה קובליו, אקוורל, 2011

*

איריסיה קובליו, אקוורל 2012

*

איריסיה קובליו, אקוורל, 2006

*

איריס קובליו, דיו אקוורל, 2011

וישנם ציורים שאין בהם את הכלום הזה. הוא היה, לפני שכולם הגיעו, הצורות, הגוונים והאיררכיות, כל מה שהעין מתרגמת ומשתוקקת לכנס על הקנווס או העץ.

הכלום המוסתר היטב. ממנו הכל התחיל.

שנים רבות אני קוראת ספרות רבה, לומדת ומתרגלת את הידע הזה שאין באמת שום חומר. שהכל תדרים המתלכדים לצורה דרך המסננת של המח. במדיטציות עמוקות אפשר לחוות את זה. זה לא בלתי שכיח ונדיר. ובכל זאת, מנין התשוקה הזו לראות, לקבע את התרגום, ללכוד אותו, להטמיע אותו בחומר. ואני מתייחסת לציור בלבד. לא פיסול, צילום ומדיות אחרות. מה הצורך הזה? האם זו הדרך שלי לאהבה ללא תנאי?

שנים רבות אני מתרגלת את הידע הזה,  של אהבה ללא תנאי, שמבליח אלי במקרה או שלא במקרה, באופנים שונים אשר מורים רוחניים גדולים מעבירים אלינו, אם בקשר אישי, אם מספרים ותרגולים שונים. לפעמים נדמה שאפשר לגעת באיזשהו קצה. להרגיש את הזרימה הזאת, הלכידות, ההשתייכות, אבל אלו רגעים חולפים, כהרף עין, במהירות וזיכרונם כה קלוש ואמנם הם מצטברים אבל הם כאין וכאפס לעומת נהרות היאוש והסבל שגועשים לרגליי, לא מרפים, דווקא אחרי ירידה מאיזה הר זה או אחר.

איריסיה קובליו, ציור דיגיטאלי באייפון, 2013

ושוב הציור, אולי בתשוקה הזו לראות וללכוד בכלי העבודה שלי, את מה שנתפס "כהרף עין" בעין, ולהוציא מההרף את הזמן שלו, ולהנציח אותו במעשה הציור, אולי זו האהבה הגדולה, הטהורה, ללא תנאי וללא גבול, שפועמת בתוכי לכל "ההולוגרמות האלו" , מה שנתפס בהכרה האנושית כיצירי הבריאה: כוס, מטאטא, שושן באגרטל, יד עונדת טבעת, עיניים של אשה אהובה, כפות ידיים נוגעות בכפות רגליים בתרגול יוגה של בוקר. אי אפשר שלא לאהוב את כפות הרגליים הללו, כשהעין חומלת אותן בקו, המכחול נוגע בישנות שלהן ומעביר אותן לספר סקיצות קטן, העשוי מדפים רגילים או דפים אלקטרונים.

איריסיה קובליו, רישום, 2007

ללכידה הזו אין זמן ואין זיכרון ואין מסקנות ורגשות מוכרים. היא היא. היא אהבה.

איריסיה קובליו, אקריליק, 2013

Hemi Sync