על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

 (שתי רשומות שנכתבו יום ולמחרתו, הפוכות, ואולי לא, אחת אופטימית ונחמודת לקריאה, והשנייה רק למי שבא להפוך ולהסתכל קצת על ביטנות , שכבות ראשונות של מאחורי קלעים קלועים כלואים)

*

גיליתי כישרונות חדשים. לפעמים צריך להיזהר ממשאלות או סתם הגיגים. בקיץ הקודם התאהבתי בארנבת. קראנו לה ששת. והיא עוררה בי את הרצון ללמוד ריפוי בבעלי חיים. בדיוק עזבתי את הסטודיו שלי ביפו עם אכזבה לא מעטה ובאה עלי פריצת דיסק כואבת. גיליתי שלמרות שאיני יכולה לשכב על הגב באופן מוחלט או לעשות פעולות פשוטות אחרות, אני מוצאת כוחות ללכת אחרי הארנבת באשר תלך. מאז עשיתי לי כל מיני פינות ציור, פיזיים, וירטואליים ונפשיים, מקומות חמקניים, מתפשרים באופן בקיעתם ואינם מתפשרים בעקשנותם. הרבה כוחות אזלו לי. חלום התרפיה בבעלי החיים הוא כמו החלום לגור ביער צפוני עם עשרים כלבי רוח. אבל הבאתי לי אחד קטנטן כזה לתוך חדריי הקטנים, הצפופים. זה לא שהוא לא מקשה על החיים, אבל הוא התיישב עמוק בלב ומנתר פנימה והחוצה דרך גלגיליית קרקסים שלימדתי אותו בקלות, כשהוא לפעמים משמיד כמה דברים בדרך, כמו את תלוש המשכורת האחרון של בן זוגי, דקה לפני שנסרק, כדי להעבירו לעורכת הדין המטפלת בפיטוריו הבזויים מעבודתו.

והנה הבת גל נוסעת להודו ומפקירה בידיי את קושקה, הלווייתן שלה, 20-30 קילו של צער פרידות, השתנות, הקאות, נהמות, עיניים מאשימות (שמתרככות אחרי כמה ימים של קיטורים אינסופיים שלי), איסוף צרכים וקושי לנשום בחופשית בביתי, שזה עתה נבנה בו סטודיו צנוע חדש שאוכל לסגור את הדלת כשאני מציירת.

איך מתקשרים לבעלי חיים שלא בחרנו לחיות במחיצתם? קודם כל מציירים! ואז- מאלפים, לאט לאט בחיבה. קושקה, שפחדה מגלגל הקרקס של כלב הרוח שלי, כבר עוברת בקלות דרכו, למדה לנתר לגובה, כמו בן לווייתה הזעיר, ולבוא אלינו אחרי ריצה חסרת מעצורים בפארק החופש כדי לקבל צ'ופר קטן וליטוף. אתמול היא נכנסה לאמבטיה ונחפפה בשמפו גליס עד שהייתה מבריקה רכה וחודרת ללב. כן, כישרונות חדשים שבחרתי בהם כבדיחה או שבחרו בי בכמעט כפייה, מתיישבים עכשיו בחיים שלי. מגניבים אהבה שלא תכננתי. לו תמיד יכולתי להיות בבוקר, כשהיאוש הוא בדרגת 1 מ 10, כשאני מציירת, כותבת, ומסתכלת עדיין בחיבה בשני הכלבים שממלאים את חיי כרגע. מוזרות הן דרכי האלוהים. סעי בשלום בדרכים, בתי. חזרי בשלום.

 קושקה סקיצה

*

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

Iris Kovalio, Iphone digital drawing, 2013

*

 (רשומה אישית, הפוכה מהקודמת, לא לבעלי מקצוע, או לב חלש, או שמחי לבב מטבעם)

*

בדרך חזרה מהפארק עם שני הכלבים ועוד בני לוויה, בשבע וחצי בערב, כבר חשוך למדי אבל עדיין הביל בלתי נסבל, אני נזכרת שהתאריך הוא רק ה- 26 לאוגוסט ושעוד דרך ארוכה לפני. אני לא בהימלאייה, תהום מימיני, תהום משמאלי, פסגות שנראות בלתי נגישות, סלעים חוסמים ורעש צופרים בלתי פוסק בדרכי העפר והבוץ, אני בנווה עמל, צועדת שניים שלושה רחובות, ממרבצי דשא מלאי הפרשות כלבים, דרך מדרכות דלילות עצים, לקומה הראשונה של בניין, לצידי בן זוג ודירה בלי משכנתא. מה רע בזה?

הדבר הכי טוב בציפרלקס (ניסיון נואש בן כמה שבועות) זה כשמפסיקים לקחת אותו בבת אחת. שלושה ימים של אופוריה מלאת חיים ויצירה ואז הכי רע, בינתיים יום אחד, של אפיסת כוחות טוטאלית, 9.9 בסולם היאוש. איציק אומר שהכי טוב בסולמות זה סולם התקווה. עדיף 1.1 בסולם התקווה מאשר 9.9 בסולם הייאוש. אבל אני אוהבת את הייאוש. ככה אני מסבירה לאיילת כשהיא באה אלי עם תיק ציורים נפלאים מהחודש האחרון ואומרת יש לי רק שניים (ואז שולפת עשרים) ואני ביאוש טוטאלי. הציור הוא לא בשבילי. אני צוחקת לדבריה ואומרת לה שאת במקום הכי טוב שיש. שכל ייאוש הוא קפיצת מדרגה, הוא דילוג בסולם. זה רק נדמה שיורדים אבל בעצם את ברגע זה מתגבהבת בשניים שלושה שלבים. איילת תלמידה בשמלה פרחונית נפלאה מוציאה את את צבעי האקריליק שלה ומעלה על הנייר פורטרט עצמי מעורר קנאה טובה. הידיים שלה זזות במהירות ואני מתאהבת בכל כתם וכתם שמצטברים על הדף. הכלבים רבים ומושכים מתחת לרגלינו אבל גם אצלה וגם אצלי הייאוש כמו נס, הופך לאוטוסטרדה של שמחה. אלו לא כישופים. אלו פלאי הייאוש. וכן, אני שמה לב כמה פעמים חוזרת המילה ייאוש בפסקה הזו.

בספר "הגיאוגרפיה של האושר" המחבר ( אריק ויינר)  נוסע ברחבי העולם למקומות הנחשבים כפוטנציאלים לאושר כדי לבדוק האמנם. הוא מודיע לנו כבר בתחילת הספר שאין דבר כזה. אני מציעה לו שיכתוב אחר כך ספר בשם הגיאוגרפיה של הייאוש. אולי יגלה שם הפתעות, מעבר לזה שהוא דווקא מציין שדיקטטורה ועוני הם לא בהכרח חוסמי האושר בחיי אנשים, אלא שיבוא להרצליה למשל, מקום רגיל בתכלית, פתח תקווה (איזה שם  אירוני) ואפילו גבעתיים.  שיבדוק שגרה, נסיעה בכבישים עירוניים ובין עירוניים, כנהג וכנוסע, עמידה בתור בסופרמרקט "מגה" בקניון הרצליה ואת הניסיונות הצווחניים של אימא המנסה להלביש את הילד שלה ברבע לשמונה בבקר (שעת החצר שלי בבקרי הקיץ מהיום תהיה מופרת עד הקיץ הבא..) ביום הראשון של הלימודים בגן או בבית הספר. החיים הקטנים, הנעים בסקאלות שבין מצבים קיצוניים של ייאוש ותקווה, שתי מילים שהומצאו ע"י בני אדם וסובלות מעודף שימוש. שימוש לא נכון, שימוש מעוות, שימוש נצלני.

אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את המילה ייאוש. יש בה שני יודים, אלף אחת, כמו בשם שלי, יש בה שין, שהיא כמו סמך המסיימת את השם שלי, אבל היא גם האש שעליה עומד סיר התבשיל שהוא "היצירה", לפעמים מבעבע, לפעמים גולש ולפעמים הסיר רק חמים, כמעט פושר, אבל תמיד עומד שם על האש, ה- וו מעליו, עליו תלוי גופי כליצן המקשט קיר. לפעמים מניע ידיים, לפעמים רגליים, או אף, לפעמים מתעטש, לפעמים נופל לתוך הסיר. אבל כמו בסרטים מצויירים, כשמכבש דורס את באקס -באני ומשטח אותו לשנייה, בשנייה שאחרי זה הוא מתנפח בחזרה וחוזר לרוץ עם הגזר בפיו, הליצן חוזר לקיר, כאילו כלום לא קרה, שמלותיו יבשות ומבריקות ואפילו טיפת צבע לא ירדה מאפו האדום החינני.

*

איילת מץ, אוגוסט 2013

איילת מץ, אוגוסט 2013

*

hare 1

*

*

*

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

8 responses to “על ייאוש, אילוף, אהבה, באגס-באני ואיילת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: