ביופיליה

אחוזי החרדה שלי מצוקים ומהמורות דרכי עפר גדלו במידה ניכרת בחמש השנים האחרונות. שבילי מצוק שריחפתי עליהם כרקדנית מן החלומות נראו אתמול בלתי אפשריים. יפעת הים שבמורדות נראתה מאיימת, לא ידעתי אם לפנות ימינה או שמאלה, מכל כיוון התהום רעדה תחת דפיקות לבי, נגררתי, אפשר להגיד, צווחת מעט, אוחזת בחזקה ברצועת כלב הרוח הקטן שלי, נבוכה ומתביישת מבן לווייתי ששכנעתי לראות את שקיעת סוף הקיץ מעל צוקים יבשים, דוקרים ומאובקים. לבסוף בחרנו בפלטפורמת עץ, לא נקייה במיוחד, לשבת ולחכות להאדמת השמש הלוהטת. השקיעות כאן מהירות והמעברים חריפים. אם נחכה מעט ונזיע בסבלנות מול הסנוורים הבלתי אפשריים בהבילותה הקיצונית של השמש הישראלית, נזכה לראותה מאדימה באחת, שולחת פסים מרצדים נחושתיים אדומים מפז על גלי כסף תכלת. זו יכולה להיות אפשרות אחת.

אבל הביופיליה התחוללה דקות לפני כן. החלטה ממעיין נסתר. בקשתי פתאום להמשיך מעט בשביל, להתקרב לקצה המצוק, להתקרב למשב הטורקיז של הים שמתחת, הים שבתהום, ובתוך המבט בעל הגוון תשוקתי, למרות בהילותו, קלטה עיני את קבוצת החבצלות הקורנת. השמש נהרה בעלי הכותרת הצחים. לבי הלם בחזקה ואז התפשטה בי היפעה. באחת. איבדתי את גופי. את זיעת עורי, את המהמורות והגבהים לרגליי, את הליכלוך והתסכול והרעם, את הכבלים וההגנות והמחיקות, ובא הרגע של החסד. ידעתי שאסור לי להסתכל עליו. שאסור לי להגדיר, להסביר. אהבה כשמסבירים היא נעלמת. והיא הופכת להיות אני וחבצלת והים שבתהום.

במבט לאחור אני יודעת שהייתה שם ביופיליה.

ביופיליה מוגדרת כחיבור אינסטינקטיבי בין האדם לטבע הגורם להתרוממות רוח. חיבור שהוא בילט אין, קדום. רגע שאין בו נבדלות.

צילמתי.

מעשה הצילום מפריד. אבל הוא גם חוסר רצון או יכולת להיפרד מהחסד של הרגע.

אילו היינו יודעים שתמיד יבואו כאלו רגעים, האם הם היו באים? האם הם לא בלתי צפויים ממהותם? האם היינו יותר מאושרים? 

צילום: איריסיה קובליו

צילום: איריסיה קובליו

*

*

ביופיליה 2 (שנכתבה לפני ביופיליה 1)

קודם אני יורדת בצוקים. לא. קודם אני הולכת בחולות. אני לא לבד. אני לבד. חולות חמים בנעליים שלי. אני נושמת אבק והרגליים כואבות אבל אני לא מתלוננת. אני מרגישה אוויר. הכביש כבר מאחורי. מלווים אותי מפה ומשם אבל אני נושמת לבד. אחר כך אני יורדת בצוקים. ואחר כך הים נפתח. ואני נזכרת בפתיחה אחרת ומתכווצת. הצוקים תלולים. אני לא נושמת. למי שעשה את כמה פעמים זו לא בעייה. אני ירדתי לא מעט פעמים בצוקים אחרים לגמרי, אבל הים נפתח באופן דומה. והים.

תמי שוכבת על המים. בתוך המים. עם בגדים. אין לה הבדלים. תמי והמים הם אחד. לידה כל הכלבים ושאינם כלבים מתמלאים בביטחון. אני עומדת מול הים. אני מתיישבת מול הים. לאט. יכולתי לעצום עיניים אבל אני לא עוצמת. אדוות הגלים. הו, אדוות הגלים. אפילו הרצועה הצרה הזו של החוף עושה לי אדווה פנימית. ותמי עדיין שוכבת בתוך המים בין הסלעים הרכים הירוקים. תלתלי הזהב שלה, כמו תלתלי הזהב של השמש האחרונה על המים, זהים. שמש אחרונה להיום. כלב הרוח שלי מרחף על המים. אני מרפה מהפחד. גם הוא קורן זהב. אחר כך הוא אוכל חצי אבטיח. ואני קצת מילון שתמי שולפת מתיק הקסמים שלה. מים קרים. מתוקים. ולי ג'ינס צר מדי וחולצה פרחונית מדי ושיער גזור ונפוח מדי ותיק מלא בחול. השמש נקודה כתומה נחלשת בקו המים. העננים מכסים אותה. הכלב שלי רועד ואני מכניסה אותו מתחת לחולצה הפרחונית. לפני שמחשיך אנחנו מתחילים לטפס על הצוקים. הים מאחורי מתרחק מהר מדי. אני עוצרת לצלם. מצלמת ומצלמת ומצלמת. מה יש לי לצלם בין הצוקים. החושך מתעבה אבל הירח המלא לא מרפה. מלווה ומנחם. נכנס ויוצא בין ענני סוף הקיץ.

*

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.

מצאתי את הצילום/ציור ברשת לפני שנים ולא ציינתי לעצמי את שם האמן. עיבדתי אותו מעט.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

8 responses to “ביופיליה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: