כהרף עין

את מבקשת דבר מה. את מקבלת אותו מיד. אבל הוא לא מה שדמיינת. את מבקשת דבר מה אחר. את אף פעם לא מקבלת אותו. את לא מבינה את מקבל ההחלטות. את יודעת שאת גרה על קצה של קרחון אבל הוא לא קרחון שנראה כמו שמתואר בספרים. אמנם סביבו ים. אבל גם הים הוא לא איך שמתואר. את סגורה בחדר קטן עם עצים וצבעים ורודים ומתופפת כתמים. אחר כך זה נלקח ממך. ואת מוצאת את עצמך סגורה בחדר ענק, מואר מאד מאובק. מאד. נטול כל  ים ודומיו. את כמהה לקודאין או לניקוטין אבל בחדר הישיבות מחליטים גמילה. הרגלים כמו ניקיון לא תקפים עוד. חתול טריקולור מתחבא מתחת לספה. את מכסה אותו בבד הודי אבל הודו עצמה מצמיחה שיער לבן בראשך בקצב חסר תקדים. את פותחת את המחשב הישן בחום ארבעים מעלות ומדפדפת בצילומים. האצבע שלך נעה במהירות על מסך קטן ורושמת קווי תזזית. למראית עין את לא עושה כלום. אבל כמו מכונת דפוס חורקת: את פולטת תוצרים בזה אחר זה. ובכל זאת את מודאגת שאינך ממלאה אחר הקריטריונים, לפחות אלו המקומיים. את מסתכלת סביבך. החלומות הגבוהים האלו יכלו גם להראות דברים אחרים. מה שאת רואה זה לא בהכרח מה שישנו. מעולם לא הכרת כל כך טוב את המילה עצלתיים אבל הקווים שלך נמרצים ולא מסגירים דבר. ג' אומר: אל תוותרי. בספטמבר יבואו השירים. הם ישתחלו מושלמים בין הקווים. אלו סקיצות, אני מסבירה. העולם הוא סקיצות, הוא מחייך וגם מתחיל לארוז את עצמו להודו. הודו לשם כי ישועתו כהרף עין. כך כתבה לי שולמית ידידתי. שולחת לה, מעומק לבי, בחזרה!

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

*

Iris Kovalio, Iphone painting, 2013

*

Iris Kovalio, Iphone painting, 2013

*