*
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ הַאִם הַצִּיּוּר גָּמוּר
וְאַתָּה עוֹנֶה לִי: אַתְּ תַּחְלִיטִי
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא
בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי הַצִּיּוּר גָּמוּר
וּמָתַי הוּא לֹא
אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַחֵם בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאַתָּה עוֹצֵר וְאוֹמֵר:
הַצִּיּוּר הַזֶּה יָפֶה
וּכְשֶׁאַתָּה לֹא עוֹצֵר, אֲנִי עוֹצֶרֶת אוֹתְךָ בִּשְׁאֵלָה
וּכְבָר בַּשְּׁאֵלָה אֲנִי יוֹדַעַת
שֶׁאַמְשִׁיךְ וְאֶמְחַק
וּבְכָל זֹאת גַּם אֶתְנַחֵם
כִּי צִיּוּר הוּא הִזְדַּמְּנוּת לִמְחֹק
אֶת מַה שֶׁבַּחַיִּים אִי אֶפְשָׁר
*
*
הציור הזה הוא הים האחד עשר. הוא לא יישאר. הוא היה אחר מכפי שהוא נראה מבעד למצלמה שלי אתמול. היו לו חיים אחרים. היתה לו התחלה קשה ואז הוא קיבל טעם לחיים ושתה צבעים בהנאה רבה ואז באו גלי הגיון וחצו אותו, כפי שגלים חוצים את הים, ובאו צבעים אחרים, כפי שצבעי ים תיכון בקיץ נראים מבעד להמונים הנוהרים אל החוף: כחול אחיד כמעט, עכור, מדיף ריח ובוץ, וקצף הנשלח כמעט בגסות חסרת חן לפגוש את רצועות החוף הצרות, המיוזעות, הדהויות, הרבוצות, של סוף יוני.
בחרתי פורמט ריבועי. פורמט שאיננו רגילים להתבונן דרכו לטבע. טבע צריך להיות מלבני, לא מלבני מדי, לאורך או לרוב, כי מלבניות מאפשרת את אשליית התלת מימד על מצע שטוח. ים בריבוע הוא כמעט כישלון מראש.
ולכן מתחתי את הגלים. ואת מה שאנחנו מכנים שמים. שמתי צבעים אהובים. אפשרתי ליד להתמרד. לעוף. סוג של מופשט. אבל מופשט כפשרה. מופשט זמני. מופשט מועמד למחיקה.
מופשט שהוא הזדמנות להגיד כמה מילים על מופשט:
מדי פעם אני שומעת כמה תלמידים במהלך השנים שאני מלמדת, שרוצים לצייר מופשט. בדרך כלל אני מסבירה להם שאני זו לא הכתובת. לפעמים אני מנסה להסביר יותר מזה, שכדי לצייר מופשט טוב צריך המון ידע מעשי מדויק, שנים של תרגול ציור מתוך התבוננות. שאין דבר כזה מופשט אינסטנט. ובכלל אין דבר כזה מופשט. מתחת לכל מונדריאן או סזאן יושב גאון שעבד קשה מאד בנוסף על זה שנולד עם כשרון לתרגם את מה שהוא רואה דרך חיקוי מציאות עד השחרור מכל צורה, או עד הבנתה התמציתית.
אפשר להגיע לביטוי תמציתי גם בצורה, בעלת צבע או נטולת צבע, אבל הדבר הזה בנוי לפעמים על תרגול של חיים שלמים, נחישות, התמדה.
װ28 ביוני, 2013 at 10:17 am
מתי הציור גמור?
תמיד, בכל רגע ורגע,
ואף פעם.
נכון איריסיה?
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 10:45 am
אפשר להתחכם ולומר שהים אף פעם לא יהיה גמור, כי גם במציאות ישנה לו הוויה רוגשת ולא סטטית. אי אפשר להתייחס אליו כאל נוף דומם.
אבל גם לכל ציור יש רגע הולדת ורגע שבו הוא "גמור". אצלי זה בעיקר תחושה של מיצוי (כלומר אני גמור).
ואני גם יודע שבהיותנו ישויות ארעיות ישנו גבול לרצון שלנו ליצור משהו באופן מושלם. ובעצם טוב שאיננו מגיעים לשלמות. משום שהשלמות היא סטטית.
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 10:52 am
נכון דודו. אבל זה לא עניין של התחכמות. מבחינתי אין דבר שהוא סטאטי. ים לא שונה משדה או מכוס על השולחן. זה עניין של היכולת שלנו להבחין בתנועה עדינה, בויבראציה, ברטט. ב"גמור" ישנה ההרגשה של לידה. היצור שנולד נושם בכוחות עצמו. הים הזה בפוסט לא נושם:(
ובכל זאת יש לו תפקיד והוא מופיע בכבוד בפוסט כשחקן ראשי בהצגת יחיד:)
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 10:47 am
מיכל, מבחינתי זה לא נכון. ישנם דברים שהם גמורים וישנם שלא. בציור. ישנם ציורים, שלי ושל אחרים, שגם אם מתגלות בהם "שגיאות" הם גמורים. הם נולדו לעולם והם עצמאיים בנוכחות שלהם. כל תיקון פוגם. אביגדור אריכא ז"ל למשל היה מדבר על זה. אני גם לא בעד תיקון סדקי הזמן. וישנם כאלו ציורים שהם כמו לוח אימון, לוח מחיקה. כן, הם גמורים באותו רגע ולעולם לא יהיו גמורים עצמאית. הם אפילו לא סקיצות. הם סוג של מחשבות. מחשבות באות ומחשבות הולכות. מחשבות יש להן אופי מחיק. למזלנו:)
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 11:55 am
סליחה שאני מתערבת. הוא כן נושם. הוא מאד נושם. כמעט קיבלתי סחרחורת מהזוית הנטויה של קו האופק.
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 2:39 pm
תודה לורסטין (לורסטין זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו). הצילום של הציור דווקא מיישר קצת את הזווית שבמציאות על הקיר היא באמת מטרד…
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 1:42 pm
"כִּי צִיּוּר הוּא הִזְדַּמְּנוּת לִמְחֹק אֶת מַה שֶׁבַּחַיִּים אִי אֶפְשָׁר"
כל כך נכון, למחוק ולברוא מחדש…
פוסט יפה, וגם התגובות, וגם הציור הלא סטאטי בעליל.
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 2:40 pm
ורד, בסוף לא אמחק אותו מרוב שהוא רוטט פה..
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 2:50 pm
איריסיה יקרה, אין ספק שאני בא בימים, בכל פעם שיש כאן יש ים אני ממהר להגיע (-:
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 2:52 pm
ואני אל הקרח מתקשה להגיע:) אבל הייתי ממהרת לשם כשהייתי מאד צעירה (ארמון הקרח, מחליקה לאנטארטיקה ואינסוף נשיונאל ג'אוגרפיק על הכלום הלבן כחול הזה). אכתוב לך שם
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 7:33 pm
פוסט יפה על ציור ועל החיים. דווקא ים בריבוע (מתמטית ) זה טוב 🙂
מחשבות יפות על מחיקות, והשתנות, ועל אהבה.
ולגבי המופשט, חייב לפני זה להכיר את הצורה אותה מפשיט 🙂 ההפשטה יונקת מהצורות ה"ריאליסטיות", מבינה אותן, מפנימה אותן, מגדירה אותן מחדש. צבי תדמור (ז"ל) נתן לנו תרגילים מעולים כדי להבין את תהליך ההפשטה.
אהבתיאהבתי
װ28 ביוני, 2013 at 11:32 pm
תודה לוסי. היינו קצת צעירים מדי להבין את ההפשטה עם תדמור.. ילדים בני 14-15, אבל אולי הוא הצליח להטמין אז איזה זרע שנובט אחרי שנים רבות של תרגול…
אהבתיאהבתי
װ29 ביוני, 2013 at 8:09 am
איריסיה
מאוד אוהבת את הים כמו שהוא כאן
ואת הפורמט המרובע שאמנם לא שגור לענייני טבע אבל מתאים..
אבל
את המחליטה..
אהבתיאהבתי
װ29 ביוני, 2013 at 10:28 pm
תודה רננה. על המסך הוא נראה קצת שונה מאשר על הקיר.. כמו בחיים. המסך מבודד אותו, הופך אותו ל"אין מלבדו". בחיים הוא במערכות יחסים, ואין לו הרבה סיכויים. כך נדמה לי…
אהבתיאהבתי
װ29 ביוני, 2013 at 9:36 am
אין לי מילה מדוייקת (נגיד, באתי לכתוב תרגול של חיים שלמים, אבל את זה את כתבת כבר) חוץ מחזרה (וזה שאני חוזרת שוב ושוב להביט בו, הוא יפה, מאוד, ואפשר ללכת בו לאיבוד)
אהבתיאהבתי
װ29 ביוני, 2013 at 10:25 pm
תודה עידית. באמת בסוף כבר אי אפשר יהיה למחוק אותו מרוב שהנכיח את עצמו כאן…
אהבתיאהבתי
װ17 ביולי, 2013 at 10:46 am
[…] ים גמור ולא גמור […]
אהבתיאהבתי
װ31 בדצמבר, 2014 at 8:41 am
אוי אירסיה איריסיה זה כלכך יפה השירה הציור המילים ואיך שהכל מתחבר את מבטאת זאת כלכך כלכך יפה וממש נעים וטוב ללכת שבי אחריך יקירתי בין השלם ללא שלם בין המוגמר לחלקי בין טיפות האמנות שלך הזאת
אהבתיאהבתי
װ31 בדצמבר, 2014 at 9:06 am
תודה שריתי. אנחנו כל הזמן מהלכים בין הגמור ללא גמור. בין החלק שנדמה שלם ובין הרצון למחיקתו, בין הטיפות הדוקרות לבין המענגות…
אהבתיאהבתי