ים גמור ים לא גמור

*

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ הַאִם הַצִּיּוּר גָּמוּר

וְאַתָּה עוֹנֶה לִי: אַתְּ תַּחְלִיטִי

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהוּא לֹא

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי הַצִּיּוּר גָּמוּר

וּמָתַי הוּא לֹא

אֲבָל לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְנַחֵם בְּאוֹתוֹ רֶגַע שֶׁאַתָּה עוֹצֵר וְאוֹמֵר:

הַצִּיּוּר הַזֶּה יָפֶה

וּכְשֶׁאַתָּה לֹא עוֹצֵר, אֲנִי עוֹצֶרֶת אוֹתְךָ בִּשְׁאֵלָה

וּכְבָר בַּשְּׁאֵלָה אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁאַמְשִׁיךְ וְאֶמְחַק

וּבְכָל זֹאת גַּם אֶתְנַחֵם

כִּי צִיּוּר הוּא הִזְדַּמְּנוּת לִמְחֹק

אֶת מַה שֶׁבַּחַיִּים  אִי אֶפְשָׁר

*

איריס קובליו, 2013 אקריליק על עץ, 80×80

*

 

הציור הזה הוא הים האחד עשר. הוא לא יישאר. הוא היה אחר מכפי שהוא נראה מבעד למצלמה שלי אתמול. היו לו חיים אחרים. היתה לו התחלה קשה ואז הוא קיבל טעם לחיים ושתה צבעים בהנאה רבה ואז באו גלי הגיון וחצו אותו, כפי שגלים חוצים את הים, ובאו צבעים אחרים, כפי שצבעי ים תיכון בקיץ נראים מבעד להמונים הנוהרים אל החוף: כחול אחיד כמעט, עכור, מדיף ריח ובוץ, וקצף הנשלח כמעט בגסות חסרת חן לפגוש את רצועות החוף הצרות, המיוזעות, הדהויות, הרבוצות, של סוף יוני.

בחרתי פורמט ריבועי. פורמט שאיננו רגילים להתבונן דרכו לטבע. טבע צריך להיות מלבני, לא מלבני מדי, לאורך או לרוב, כי מלבניות מאפשרת את אשליית התלת מימד על מצע שטוח. ים בריבוע הוא כמעט כישלון מראש.

ולכן מתחתי את הגלים. ואת מה שאנחנו מכנים שמים. שמתי צבעים אהובים. אפשרתי ליד להתמרד. לעוף. סוג של מופשט. אבל מופשט כפשרה. מופשט זמני. מופשט מועמד למחיקה.

מופשט שהוא הזדמנות להגיד כמה מילים על מופשט:

מדי פעם אני שומעת כמה תלמידים במהלך השנים שאני מלמדת, שרוצים לצייר מופשט. בדרך כלל אני מסבירה להם שאני זו לא הכתובת. לפעמים אני מנסה להסביר יותר מזה, שכדי לצייר מופשט טוב צריך המון ידע מעשי מדויק, שנים של תרגול ציור מתוך התבוננות. שאין דבר כזה מופשט אינסטנט. ובכלל אין דבר כזה מופשט. מתחת לכל מונדריאן או סזאן יושב גאון שעבד  קשה מאד בנוסף על זה שנולד עם כשרון לתרגם את מה שהוא רואה דרך חיקוי מציאות עד השחרור מכל צורה, או עד הבנתה התמציתית.

אפשר להגיע לביטוי תמציתי גם בצורה, בעלת צבע או נטולת צבע, אבל הדבר הזה בנוי לפעמים על תרגול של חיים שלמים, נחישות, התמדה.