לבן או בלונד? (הרהורי משב רוח)

לפעמים אני מפנטזת איך לא הייתי הייתי צובעת את שערי. כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה בת חמישים. והיא הייתה זקנה. עם שיער לבן. אישה קטנה. אלגנטית. וגם לא. אני מסתכלת במראה. פעם ראיתי אותה. עכשיו כבר לא. כל קצווה לבנה שמבצבצת חייבת להיצבע מיד. את הריח המתוק שלה אני זוכרת בכל רגע שארצה. ואני יכולה גם לא. ואת מירוץ הניקיון שלה. ושלי. אבל כבר לא. לי יש כלב. והיו גם אוגרים וארנבת ותולעי משי ועוד כלב. ואני לא אוהבת בשמים. אבל כמוה, האושר הוא בסדינים מכובסים, בדלת סגורה מפני העולם, בסבון הקוקוס שמתחת לכרית.

איריס קובליו, סבתא, אקריליק על צלחת זכוכית, 2010

 

לפעמים חלומות מתגשמים. חלומות טובים דווקא. או שנחשבים לטובים. ואולי צריך להבדיל בין חלום לפנטזיה ולמשאלה. אבל כשאחד מהם מתגשם הפחד הוא אותו פחד: מה עושים עכשיו עם הואקום הזה שנוצר במקום החלום/פנטזיה/משאלה שפתאום התגשמות. ואיך באמת חיים עם ההתגשמות. חלום. הוא לא סיוט. או בלהה. או חרדה. הוא אולי כיס קטן, לפעמים פנימי ולפעמים בולט לעין, אבל מכופתר היטב ובו הוא טמון. ופתאום הכיס ריק. ויותר גרוע: הכיס נעלם לחלוטין ולא בטוח שיימצאו בדים וכלי תפירה לתפור עוד אחד במקומו. ואולי אין כזה דבר "במקומו", כי המלבוש הצטמצם כמו שהזמן מצטמצם ומתכלה. ועוד קמט. ועוד קצווה לבנה. ועוד עין שנחלשת מעט. ועוד חוליה נשחקת. ועוד שן נסדקת. ומטר שישים ושבע הופכים מטר שישים ושלוש וכבר אי אפשר לצאת או להצטלם בלי שפתון.

איריס קובליו, אקוורל, 2011

לאימא שלי יש מחר יומהולדת. אימא שלי העשוייה ללא חת. גם היא צובעת את שערה ולא יוצאת מהבית ללא שפתון ושיניים. אני זוכרת אימא עם שיער שחור וסמיך ועיניים ענקיות ששום דבר לא חומק מהן. אימא שלי הבלונדינית, מזה שנים רבות. למה? כי ככה אבא  אוהב. שתרבה אהבתם או עוד שנים. שיהיה במזל טוב.

אימא ואני, תל אביב, 1960 בערך

איריס קובליו, אימא, אקריליק על קרש חיתוך, 2012