לעשות שטויות

 

תיאטרון בובות זה לעשות שטויות

אבל היה לי תיאטרון בובות סודי במגירה השניה של מכתבת הפורמייקה בחדר שלי. אני חושבת שהייתי בת עשר כשהקמתי אותו. אני לא זוכרת מתי הוא חדל ולאן הלכו כל בובותיו, רהיטיו תפאורותיו.

היה לי אוסף זהבים ששמשו תפאורה. לא היה לי מפתח

והיה פחד

להיתפס

עושה שטויות

 

היה לי פסנתר. וכמו שאסור היה לצאת מהקווים בחוברות הציור, כך היה אסור לנגן  סתם. לאלתר.

בגיל עשרים ושלוש ארבע הפכתי למלחינה. אפילו מצטיינת. גיליתי שכשאני מאלתרת דרך הלב, אני מובלת לממלכת הצליל האמיתית שלי. אהבתי לפתוח את הפסנתר. להצליל מבט אל עומקי מיתריו, לפרוט במיתר בציפורן, להרגיש את הוויברציה.

 

אסור להשאיר פסנתר פתוח. ייכנס אבק ואבק זה מחלות.

אני לא זוכרת באיזה גיל אריזות התרופות הפכו לתאטרון שלי, הכדורים הצבעוניים, העגולים, המלוכסנים, האליפטיים, החצויים, המפוררים, הפכו לשחקנים הראשיים.

 

 

אסור לגעת בחיות.

היה פולחן שלם של רחיצת ידיים.

אסור לגעת במקומות עמוקים. לידיים תמיד צריך שיהיה ריח של סבון.

 

היינו ארבעה ילדים ההורים שיחקו רמי בסלון ואנחנו תחבנו אצבעות לכל מיני חורים והרחנו. היינו אומרים איפפפפפפפפ   ומתגלגלים מצחוק. מי יכול לעשות קקי באמבטיה, שאלתי? אסור, נחרדו הילדים. אני עשיתי ראשונה. גוש חום בצורת ארמון קטן נח ריחני על האמבטיה הבוהקת. מי שלא הצליח לעשות כזה עשה רק פיפי. אחת לא הסכימה והיא שמשה המלשנית. האימהות באו וספקו כפיים. האבות השתמשו בכפיים בצורה אחרת.

 

לא אהבתי לאכול אבל כן אהבתי צלחות עם מאכלים שונים באותה צלחת. כי מייד הייתי מסדרת קבוצות קבוצות, כעין טלסקופ פילאי. הייתי חייבת למהר לפני שישימו לב

שאיריס

שוב עושה שטויות.

*

אני מתלבטת אם להשתתף  בסדנה שרובה עוסקת בתיאטרון.  לא בדיוק של בובות, אלא חפצים.

סדנה המאפשרת מקום לשטויות.

 *

 זה סרטון השטויות הראשון שלי:

יש בעיה ואין בעיה

ויש עוד, רציניים יותר. דרמתיים.

אבל לא כרגע.

 

נ.ב.

לא התחרפנתי.

בקרוב אחזור לצייר אגסים, עגבניות ופרחי אמנון ותמר.

2012 נסגרת במהירות והמגבים שלי לא מספיקים להזיז את קילוחי המים הרבים

כדי לזכור מה היה הכי מכונן בשנה הזו

לטוב ולפחות טוב

אז שתבוא 2013 לטובה, לנחלה, ולאוויר. הרבה הרבה אוויר.

Happy New Year