שושלת פנינים

כמו רבים אחרים חיכינו לרגע האחרון. שעה וחצי בתור. ללא מזגן, בהליכה איטית. הקטלוג נראה מבטיח. אבל משנכנסתי סוף סוף לחדרי הארגמן הייתי עייפה מדי. עשרות אנשים דבוקים עד מרחק מביך לציורים יקרים מפז, עשרות מצלמות פעורות לוע, מנסות לטרוף כל פרח, כל יסוד מארבעת האלמנטים, כל פרפר. העייפות שלי התחלפה בפליאה: כל כך הרבה אנשים אוהבים פרחים ופרפרים? אני לא יודעת אם הייתה שם תשוקה אבל ראיתי סוג של סיפוק נסוך על פני הצופים.

האמת שלא רציתי לעמוד בתור אבל בן זוגי אחזני בשכנוע מתמיד, מעודן, מלא בהבטחה וזיכרונות מתוקים מן העבר ("זוכרת איך לא רצית לעמוד בהוקני ולוסיאן פרויד בלונדון? חמש שעות המתנה, אמרו לנו, חשבת שהשתגעתי כשהפצרתי בך להתקדם בתור בנימוס,  כי מהן חמש שעות במרחק זמן האמנות המסועף שלך?") אז עמדתי עם בקבוק מים ולא לגמרי הייתי משוכנעת שיש להשוות בין שושלת ברוייגל להוקני או פרויד..

את זה היה יכול לצייר בקלי קלות לוסיאן פרויד, לא? אפילו הוקני, באיזה מצב רוח מוזר…

איך זה שמרשים ככה לצלם, בפראות כזו, במוזיאון כה מכובד?

צילמתי כמה פרטים, פנינים שתפסו לי את הלב.

ואיך שיצאתי משם, כבר במכונית להרצליה, החשיך, מחשיך כל כך מוקדם, דצמבר, התחלתי להתגעגע, ואכלתי את עצמי למה לא קניתי את הקטלוג, ואולי נחזור לשם, זה פתוח עד עשר, ואולי יאריכו, ולמה נשארנו בפנים רק כמחצית השעה, ולמה לא צילמתי יותר.

 

.

הפרפרים. לא אלו שצויירו כקטלוג, אלא אלו המוטמנים בצד איזה פרח שמיימי….ונכון, פרחים צריך לצייר בצבעי מים, מבחינתי, אבל הפרחים של השושלת הזו הם הרי לא מכאן, הם מעולמות אחרים ויש בהם הדרה שאין לה מילים. וגם היו שם גם כמה כלבים. מאז שאני מחפשת כלב רוח, עיניי תרות אחרי כלבים מצויירים ומצאתי שניים. פלואים.

 

פרט מתוך האלגוריה על ריח, מאת ברוייגל הבן

ולבסוף ארנבת. כמובן שגם היא היתה שם. אפילו מזדווגת. ובשבילי זה סימן טוב. כי עולם חדש עומד להיוולד. ותהיה שורה בו שמחה