זמן בובות

(על אדוארד, על ששת, ובעקבות  ספר מופלא באמת)

.

ואז בעמוד 160 התייפחתי. שבת. שבע בבקר, בחצר. ששת הארנבת מסתובבת גרורת רגליים בין העציצים. זהו יומה האחרון כאן, אבל אולי זה יבוא בהמשך כי לא על ששת אני כותבת, אלא על אדוארד הארנב מחרסינה, בעל אזני פרוות ארנבת אמיתית וזנב שעשוי גם הוא מפרווה אמיתית, והוא החבר הכי טוב, הכי אהוב בעולם, של הילדה א', עד שנזרק לאוקיינוס בידי רשעים בעת טיול בספינת שעשועים עם הוריה.

אדוארד עובר מסעות מצמררים במחוזות האפלים של הקיום האנושי. ממרומי חייו מלאי כל הטוב הוא עובר דרך זבל ורפש, חושך ויאוש, בוז והתעללות, אבדן ומוות. אדוורד הופך מזכר לנקבה, לדחליל, למריונטה, ללבוש בלויים, לעירום, לנגרר, לנלעס, למנופץ ל- 21 חלקים. ילד נווד (שסיפורו מטלטל במיוחד) מביא את אדוארד המנופץ למתקן בובות מומחה. הילד לא יכול לשלם על התיקון. וכאן ציטוט:

" אז אמרתי לו שעומדות לפניו שתי ברירות. רק שתיים. הבררה הראשונה היא לחפש עזרה במקום אחר. הבררה השניה היא שאתקן אותך כמיטב יכולותיי המרשימות, ואתה תהיה שלי- לא עוד שלו, אלא שלי… שתי בררות בלבד. וידידך בחר בבררה השניה. הוא ויתר עליך כדי שתוכל להרפא. מעשה יוצא דופן, האמת." (מתקן הבובות לארנב, עמ' 161)

 ששת אוהבת קרקרים. היא באה לרגליי וחוטפת מידי קרקר דל נתרן, זה שאני אוהבת במיוחד עם הקפה בבקר.

-האם אתה חושב שהיא תזכור אותי כשאבוא לבקר אותה? אני שואלת את ג' לפני שהוא נרדם. -בטח בטח, אם תביאי לה גזר, הוא מלמל תוך כדי ריחוף בשדות שכנראה לא בדיוק עשויים מגזר, -לא…, אני מנסה עוד לאחוז בחוט שיחה אחרון, התכוונתי אם היא תרוץ אליי, שם בין כל הארנבות, תזהה אותי, האם היא תזהה אותי..? -ואת תזהי אותה? הוא משיב מבין ערוגות חלומותיו וקולו כמשב רוח לילית חמה של קיץ מתמהמה. אני  תמיד תמיד אזהה אותה. היא לא ארנבת. היא ששת.

 השעה חצות. בדיוק הגעתי לפרק על הילד ברייס שהולך לממפיס ברגל, לוקח איתו את אדוארד (שיש לו שם אחר) אחרי שאחותו הקטנה מתה כשאדוארד בזרועותיה וצלילי מפוחיתו נמוגו באזניה. הילדה נקברת והשביל לממפיס ארוך ארוך ומאובק. אני נרדמת.

 אני מתעוררת בחמש אבל עדיין מוקדם לקום ולהמשיך לקרוא. לספר 180 עמודים באותיות גדולות למדי ומנוקדות. לספר ציורים מדהימים כל כמה דפים. לספר ריח של מרחקים. לספר שירה הבוקעת מהמרחקים הללו שכשרואים אותו על המדף, מבלי לפתוח אותו אפילו, חייבים לאחוז בו ומיד לרוץ לדלפק לקנות. כבר הרבה זמן שאיני קוראת. מאז נפרץ גבי ונסדק השורש שממנו בוערת הסבלנות הנחוצה כל כך בחיי היומיום.

 באחד מגלגוליו של אדוארד מוצאת אותו כלבה הנוברת בערימת זבל מצחינה. היא חופרת וחופרת ומביאה אותו כמתנה לבעליה. הכלבה חושבת שאדוארד ישמש למרק הארנבות האהוב עליה אבל כשהיא מגלה את היותו נוקשה היא מעדיפה להניח את ראשה עליו בלילות ולהתכרבל בין איבריו המדובללים.

קושקה, הכלבה של גל, מצאה את ששת, מדובללת ופצועה קשות, בגינה הציבורית שבשכונה. היא דחפה אותה בעדינות לכוון גל. גל שרחמיה הטבעיים התעוררו באחת, הרימה את ששת והביאה אותה אלי. מציאת ששת הייתה האירוע המכריע שהפך את עולמה של גל: היא התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות כעבור שבוע, משנה בבת אחת את מהלך חייה. ששת ואני הפצועות, כל אחת מסיבותיה, נותרנו בגן, בין העציצים, החשופיות, החתולים הנוגסים מדי פעם בפרווה, חריקת העץ הגדול על הגדר והבלי הקיץ המתמשך ומתמשך.

 "ואז יום אחד, אזכה בתמורה על ההשקעה בך. הכל בעיתו (אמר המומחה לתיקון בובות חרסינה). הכל בעיתו. לנו בעסקי בובות יש אימרה: יש זמן ממש ויש זמן בובות. ואתה, ידידי הנאה, נכנסת לזמן בובות" (עמ'  162)

 מצאנו לה מקום שנשמע טוב. על זה אכתוב פעם אחרת. יתכן שזו השבת האחרונה של ששת איתנו. הוטרינר ביקש שלא נשחרר אותה מהכלוב עד שתימסר, כדי לשמור על שלמותה, אבל ששת רוצה לצאת. ששת רוצה להריח את העלים, לגעת באפה באדמה, ללעוס את השרכים, את הקליפות ואת הגבעולים שנותרו. ששת רוצה לעוף מעבר לגדר. היא גוררת את עצמה מסביב סביב לחצר הקטנה, מרחרחת פתחי יציאה מדומיינים. אולי היא מריחה את כובעי הנזיר של ענת השכנה ואולי את עלי השושנים היבשים שנשרו מהשיח מוצף השמש אצל השכנה  הדרומית. מעבר לשני הגדרות מחכים לה שני חתולים פעורי לועות, אחד שחור ואחד מנומר. מדי פעם הם מזנקים לכאן ומתיישבים על הכסאות בהמתנה סבלנית ראוייה להערצה, אותה סבלנות שהלכה לי לאיבוד.

הארכתי מדי. אולי גם הקוראים הנאמנים שלי כבר איבדו מזמן את הסבלנות. ועדיין לא סיפרתי על הסבתא פלגרינה האכזרית שסיפרה בתחילת הספר סיפור נורא ואיום על נסיכה יפיפה, ולא כתבתי על השפן מפלסטיק שהיה לי בגיל 3-4, אותו אהבתי אהבת נפש, ורק איתו רציתי לישון. ועל העונש, ואיך הוא נקרע מול עיני והושלך. ואת ריחו שלא אשכח לעולם. שַפָנִי  האהוב.

  .

המסע המופלא של אדוארד טולין

מאת קיט דה קמילו,  (עוד מספריה "דספרו")

איורים: בנגרם איבטולין

הוצאת זמורה ביתן, 2012

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

9 responses to “זמן בובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: