שֶׁשֶׁת

שֶׁשֶׁת  מתחילה לפתח תכונות של כלב. למשל געגועים. אם היא הייתה יכולה ליילל היא בוודאי הייתה עושה זאת. ואולי היא עושה. כשאני לא בבית. אי אפשר לדעת מה האחר עושה כשתוקפים הגעגועים. כי געגועים הם משהו שעלול להסתתר היטב. ישנם כאלה שאצלם הם כל כך מוסתרים עד ששום דבר לא זז להם בפנים. לעומתם ישנם כאלה עם טיק נֵרווֹס  תמידי כמו עין קופצת למשל, בכל רגע שהם מתיישבים על כיסא. זה לא אומר שאלו מתגעגעים ואלו חלולים. אבל ששת מראה יותר ויותר סימנים של געגועים ברורים. לדוגמא, היא למדה מהר מאד שאני באה והולכת מפתח דלת ההזזה המסורג והמרושת. הרבה פעמים היא עומדת שם ומחכה שאבוא. ואז היא נצמדת לרגל שלי ומחכה שאגרד לה את האף בזמן שהיא אוכלת. אם אני אוכלת גם, היא מחכה לפירורים שייפלו. עוד מעט ותעמוד על שתי רגליים ותמחא כפיים. לפעמים אני חושבת שהיא גלגול של טוטו. לפעמים אני חושבת שהיא מלאך. או הגעגוע עצמו

.

.

.

.

.

כל הציורים: אקוורל, 25×35, ספטמבר-אוקטובר 2012 , הרצליה