מיקונוס

מעברים ממקום למקום מקשים עלי. אני מרגישה את האנרגיות המשתנות ביתר עוצמה. רגישות יתר- זו ההגדרה למצב הסתגלותי הנמוך מהממוצע. בעבר נעתי המון ומשנה לשנה המטרד גובר, אבל יש לי כלי נשק יעיל: ערכת צבעי מים.

ועם כל הקושי להיתלש מאיזה רצף עבודה במקום יחסית קבוע, אני מוצאת פינות חדשות להתבונן עליהן בעין של ציירת. הרבה פעמים זו עין מנחמת כי הקושי הוא עצום, אפילו מול ים ושקיעה מרהיבים באיי יוון: איך מעבירים את הגלויה הבלתי אפשרית הזאת לדף, מבלי לקבל בחילה מעצמי (ומצד שני לו הייתה לי התושייה לשבת על איזה צוק פנורמי  ולצייר גלויות לתיירים ולמכור אותן ב 50 יורו לאחת, הייתי עושה קופה נאה מדי יום ולא הייתי מגרדת את הקירות בכל פעם שי' מהבנק מתקשרת לנזוף בי, וזה קורה לעיתים קרובות מדי)

אז הפעם טסנו למיקונוס בטיסה ישירה. לא יכולתי להרשות לעצמי הרפתקאות, מעבורת, החלפת מטוסים, נסיעה ארוכה באוטובוס וכו'. עם פריצת דיסק וחברים אחרים, כל מה שרציתי זה מלון קטן ומפנק מול הים. כמובן  שאת השעות הראשונות ביליתי ברחמים עצמיים: יש סלמנדרה במרפסת, ארמדיל במיטה, סלק במים, נחש בג'קוזי ותרועות קְרוּזֵי  דינוזאורים על קו האופק מול החלון. רק אחרי בכי לא מועט שמתי לב שכלי הנשק שלי, הארוזים היטב בתיק היד שלי, מבצבצים מתוכו.

 

כשאני מצירת אני שוכחת שיש לי גב. שיש לי ראש. שיש לי לב, סחרחורת, ורידים, תיאבון, יאוש, משיכה, סלידה ועוד טובים אחרים. המקום הראשון שמצאתי להתחיל לצייר היה החלון שבחדר הרחצה, ממנו נשקף הים עם הכחול שאין לי מילים, שני איים זעירים מקדימה ושרשרת איים פאסטליים ערפיליים מאחור, צידה האחורי של ספינת דייג ומקטע חוף מוזהב. על כל אלה סגרה מסגרת החלון הצבוע היטב במלון המוקפד והחביב ששהינו.

את רוב הציורים ציירתי מהמלון אבל גם, לאחר שכנועים לא מעטים, אקוורלים מכמה חופים אחרים, אליהם הובלנו במוניות המסתחררות על גבעות מיקונוס הבוהקת.

 

הפוסט הקודם שלי  Kouros מתאר במילים את השהות המיקונוסית שלי

ולכאן אני מעלה, אחרי הקדמה שאולי מייגעת מידי, את רוב ציוריי מהאי המיוחד הזה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

,

,

.

.

.

.

.

קורסים בצבעי מים, בבית האמנים ובסטודיו ביפו, אחרי החגים.

אפשר ליצור אתי קשר במייל:

iriswari@gmail.com

.

.

.