הדרך לים

 

התחלתי מוָרֹוד. מטר ושלושים רוחב, כמעט כמו רוחב החלל השמאלי בסטודיו החדש שלי. על הורוד רשמתי את מה אני רואה מהחלון הגדול, מהקומה השישית, יפו מול הים. חשבתי  על אור בוקר עמום. ואחר כל על אור יום קונטראסטי. חשבתי על שמיים מעורפלים ואחר כך על שמי חורף כהים. חשבתי על שמיים ללא ענן ואחר כך על מטס צפרי סתיו מעל יפו. אבל התחלתי בורוד וזה היה לפני שלושה שבועות, ואתמול עצרתי. אני לא בטוחה שהגעתי לייעד, אבל עשיתי חנייה טובה, על יד הבית, מתחת לעץ מֵצֵל וטוב, נעלתי ויצאתי לחופשה.

במהלך המסע הזה עשיתי תחנות קצרות כדי לנשום ולצלם. הלכתי לים מדי יום לקראת שקיעה, ישבתי על סלע, קרוב למים ואפשרתי לגלים לגעת. התפעלתי מהזהב פז שהצטיירו באומנות מופלאה על המים בזמן ירידת השמש אל הים ובעיקר מקו האופק הישר להפליא, החוצה בין שמיים וארץ. כל כך התפעלתי מיושרתו של האופק עד שהתחלתי, שלא כמנהגי, למתוח פסי סלוטייפ לרוחב הציור כדי לישר את הקו המדהים הזה. ואז שיניתי, מחקתי, הוספתי, כתבתי, מרחתי, ליטשתי, הזהבתי, השחרתי, עמדתי, ישבתי, הפכתי, סובבתי, ובשעה האחרונה, ממש לפני הסיום, שאולי גם הוא זמני, חשבתי שאולי הקו הזה לא ישר, שאולי לא צריך לציירו מסורגל וחוצה כל כך, שאולי אין בכלל קו ואין כלום. החלטתי לעלות על כל הציור בצבע בסיס אטום ולהתחיל מההתחלה.

ואז גילתה עיני את התכלת טורקיז שהגיחה מתוך האינסוף אפשרויות. מתוך האינסוף הבנות. מתוך חסד פתאומי. גזרתי את השפופרת שהיתה יבשה ברובה וגרדתי את שאריות הצבע מהדפנות כדי להעבירן אל הבד, אל אל הים שבו, אל הים שבתוכי.

הנה התהליך, המסע:

.

Iris Kovalio איריסיה קובליו, אקריליק, 2012, 130×80

איריסיה קובליו, 2012, אקריליק 130×80

 

Iris Kovalio