איורים יתומים, מוריס סנדק, מיחסון ונס העובש

אין דבר יותר טוב מלגלות עובש בשרידי העבר. הבקר גיליתי עובש בכמה תיקיות ציורים ישנות. הזעדעזעתי. מייד העלתי בדעתי לצלם, לסרוק, לתעד ומייד לאחר מכן ויתרתי, הובלתי את הכל לפחי הזבל הגדולים בשכונה. בשביל מה צריך את כל זה בעצם? אנחנו אורזים דברים וממחסנים אותם לאורך שנים. הם נודדים איתנו ממקום למקום, ממחסן למחסן. על הארגזים הסגורים אנחנו כותבים "מחסן". בדרך כלל אנחנו לא טורחים לפתוח אותם במעברים. לפעמים אנחנו נזכרים במשהו. פותחים. מחפשים. מוצאים. מתלהבים לאיזו שעה קצרה ומכניסים בחזרה לארגז הממוחסן. עברתי עשרות (!) דירות. אני לא אוהבת לעבור ממקום למקום, אבל החיים מזמנים לי נדודים. ישנם ארגזים שעוברים אתי מדירה לדירה, בעיקר של ציורים (אלפי אלפים..) דברים שכתבתי, תווים שהלחנתי, רקמות שרקמתי, חוגים שהעברתי ועוד כל מיני. הנטייה הזו לשמור טבועה בנו עמוק. ההרגשה הזו שבלי עבר אנחנו תלושים. אנחנו צריכים הוכחות שצמחנו מאיזה מקום. שיש לנו "פסיכולוגיה", או התחלה (התחלה? הרי זה ידוע שהחיים האלה הם בכלל לא התחלה אלא המשך🙂 ) אנחנו פוחדים לאבד זכרונות, להתחיל לגמרי מחדש.

לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה.

בעקבות מותו של מוריס סנדק, המאייר, צייר, אמן שהערצתי לאורך שנים, חיפשתי איורים שלי לספר שיצא, בלי האיורים שלי. מצאתי כמה סטים של איורים לספרים שלא הודפסו (האיורים שלי לא הודפסו, הספרים כן) מסיבות שונות. כל פתיחה של ארגז מעוררת כאב מסויים. זכרונות קבורים. אני כן בעד למחוק, לזרוק, להרוס, לחסל, לשרש, לא להותיר זכר, של מה שנגמר, מה שגרם לנו כאב, מה שהשתנה בעקבות תובנה, התפתחות רגשית, ראייה רחבה יותר של העצמי.

ובכל זאת, כאמנית, יש לי צורך בסיסי לתעד, אז אתעד כאן (בעקבות פתיחת ארגזי המחסן המעובשים) סט אחד של איורים שנדחו ע"י הוצאה מכובדת (לטקסט של סופרת ילדים ידועה). הטענה של ההוצאה היתה שהאיורים הללו "יפחידו את ילדי ישראל הרכים והרגישים." ואגב, רק שני ספרים של מוריס סנדק, מורי ורבי, תוגמו לעברית. וגם זה נס ופלא. הטקס היה על ילדה חולה ואל אימא שלה, וחיפוש הגדרה וסיבות למחלה.

האיורים האלו הם דווקא נחמדים, אבל האחרים, אלו שלא הודפסו, טוב שלא הודפסו. הכל לטובה, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שהעבר עבר והדברים לא ממש הודפסו, "הונצחו". זה כמו להוציא ספר שירה בגיל 17 ולהזדעזע בגיל 50: אני כתבתי את זה? אוי ואבוי…. או להוציא ספר בגיל בוגר יותר, שיש בו מטען רגשי של זמן מסויים, המלווה אותך כאות קין ואין שום אפשרות למחוק את הצלקת הזאת, כי להוציא לאור זה לפעמים להוציא לחושך ונדרש המון זמן להקטין את נקודות החושך האלה לאפס, או לחכות לנס העובש הקוסמי שיופיע…   

 *

הנה כמה איורים של מוריס סנדק ז"ל האהובים עלי במיוחד:

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There

מוריס סנדק, מתוך: The Moon Jumpres

מוריס סנדק, מתוך Higglety Pigglety Pop

ומשהו שפורסם השבוע

*

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

17 responses to “איורים יתומים, מוריס סנדק, מיחסון ונס העובש

  • Sarit Shamir

    איריסיה כל כך אהבתי את מסע הפוסט הזה, ומאוד אהבתי את הפסקה הבאה:

    "לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה".

    רק לאחרונה הבנתי כמה הפסקה הזו שלך נכונה.
    והצירים מרתקים ואיך שהעברת עבורנו את הכל דרך מוריס סנדק ז"ל, זה ממלא בפנים את הריאות בנצח היצירה ובאנושות מלאה בחמלה.

    המון תודה.

    אהבתי

  • David Palma

    איריסיה אני חושב שאנחנו אוגרים דברים כי זה צורך קיומי. ואני מסכים שלא כל מה שאנו אוגרים צריך להישמר. ומוריס סנדק אמר השבוע (בערוץ 8) שהוא לא יודע איך לדבר אל ילדים חוץ מלהגיד להם את האמת. אהבתי אותו מאוד. כיוצר, כאדם וכאיש אמת.

    אהבתי

  • ריקי דסקל

    האינסטינקט הראשון שלי אומר לך : שלא תעזי לזרוק דבר !!!!!
    הציורים שהעלת מתוקים ויפים כל כך כולל הישות שכל הזמן עומדת מאחורי הכתף , אהבתי את העין העצומה והעין הפקוחה .
    האינסטינקט השני (אין דבר כזה) מזדהה כל כך עם הצורך לנקות ולהתנקות🙂

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    ריקי גם אני עדיין אוהבת את הציורים שהעלתי, לכן העלתי ושמרתי אבל הסתכלתי באיורים אחרים שלא הודפסו והם ממש נוראים בעיניי. מזל שלא הודפסו.
    תמיד כשגל שלי שימשה מודל נשמרה איזו אותנטיות, בציורים שלי וגם אם שגיתי עדיין האמיתיות טובה בעיניי ונראה לי שאלו יהיו תמיד מיועדים לשימור. אבל איורים מאולצים ולא אישיים הם הבעייתים. אמיתיות זו השריטה שלי:)

    אהבתי

  • יעקב

    היה לי כזה ארגז ארוז בעבודה שכל פעם עבר איתי וכבר ידע לא להתפרק כדי לא להארז שוב. היתה לו נוכחות אינרטית משל עצמו, כמו ריב ישן שאף אחד לא יודע למה התחיל, אבל יש לו התמדה וקיום.
    (ויש ערך לדברים הישנים. השאלה אם הוא מצדיק את שמירתם)

    אהבתי

  • מרית בן ישראל

    הייתי בטוחה שתבחרי תמונות מ"מילי היקרה" שלו.
    למשל http://illustratedladies.tumblr.com/post/18128007009/slylittlemy-maurice-sendak-dear-milli
    או

    שמצאתי באינטרנט.
    והאיורים שלך יותר מסקרנים ממפחידים. מה זה כל הפרצופים החצויים האלה?

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      מרית, מצאתי את התגובה שלך בזבל..
      וכן, בין התמונות שאספתי לפוסט היתה גם אחת ממילי היקרה, אבל לעומת זאת אני הייתי בטוחה שאת היית בוחרת את אלה שבחרתי מ outside over there … כל אחד והדמיונות שיש לו על האחר:)
      ותודה על המחמאה לשלי. הפרצופים החצויים באו מהשראה של מיני כדורים חצויים, אנטיביוטיקות למיניהן. מכירה?

      אהבתי

  • Lucy Elkivity

    נגעת בדבר שמעסיק אותי מאוד כאספנית כפייתית. כל דבר שנשמר מדבר אלי בכיוונים שונים. קשה לוותר. עבודות אמנות זה סוג של געגוע, כמו אלבום תמונות. ציור שמספר לי: אז הייתי פעם כזאת. זרקת גם אלבומים שלך? צילומים? בשבילי זה מאוד דומה (אם הציור הוא ראי או כתב יד) ובכל זאת גם אני זורקת ציורים. השבוע גם בחדווה גדולה. או שהופכת אותם לחומרי יצירה.
    פוסט יפה עם תובנות כתבת.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    לוסי, צילומים לא זרקתי. אולי אחד או שניים, או שלושה ארבעה.. מחיי הבוגרים דווקא. צילומי הילדות יקרים לי מאד. יכול להיות שאם הייתי חיה עוד חמישים שנה והייתי נזכרת באלו שזרקתי מהשנים האחרונות, אולי הייתי מצטערת כי אולי הייתי צוחקת וקלילה יותר כלפי שטויות שעשיתי ותועדתי ולא מחמירה כך עם עצמי:)
    והשנה מחקתי כמות ציורים מזעזעת, האמת. השנה יותר מכל שנה אחרת. גם זה סוג של עבודה…

    אהבתי

  • הר הקסמים

    כל נושא השימור והמחיקה מאד מעסיק אותי.
    אני תמיד שואלת את עצמי אם כדאי למחוק את הישן ולהתחיל דף חדש. אבל אני לא מעיזה. הזיכרון שלי כלכך איום שהכתיבה והציורים מהעבר הם הקביים שלי.

    אהבתי מאד את איורייך שלא ראו אור.
    ומוריס סנדק הוא המאייר האהוב עלי מכולם.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      קסם, יש דברים שאני לא מוחקת. כנראה יש לי מטרונום פנימי עם גבולותיו
      דווקא השנה, שנה בה מחקתי הכי הרבה מכל חיי, היא שנה שבה הישנו רוצה להתבסס ולהיבנות ממה שיש. המחיקות הם ליטושים…:))

      אהבתי

  • חני ליבנה

    פוסט נפלא, מלמד, מעורר הזדהות ומרגש, הציורים שלך כאן נפלאים, אב ל אני מבינה מה שכתבת על ה"הוצאה לחושך" לפעמים..
    מוריס סנדק אכן נוגע בכוח ובאמת שבו וגם אני כמוהו וכמוך חושבת שצריך לומר לילדים ובכלל את האמת, לא לנחמד וליפייף , לנסות באומנות להגיד משהו אמיתי, והפוסט הזה הוא אומנות, לכן.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    חני, ידעתי שתביני…
    וכן שתינו במסע "מוריס סנדק" די הרבה שנים:)

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: