כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

 היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת

מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?

ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם

עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים.    או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.

היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “כמה הרהורים על פרידות ומחיקות ועל שפם העשוי מגבעול של סחלב

  • sadotcom

    כתבת בעוצמה.
    בית קברות, היא מילה חזקה (לטעמי)…
    בחדרי המוח-לב (לב-מוח) יש מקום לכל יצירה שאנו מעניקים לה חיים.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה שדות
    הצרוף בית קברות זה חלק מהחיים כמו שריפה מחיקה השמדה (גם כן מילה חזקה, לא?) וכו', בחיים אין את הפריבילגיה הזו, רצוי שלא תהיה- המתה, ביצירה כן. בהחלט. ובית קברות ליצירות זה מקום מנחם

    אהבתי

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה,
    רציתי מאוד להגיע לתערוכה בנוה צדק ברגעיה האחרונים ואז בני הקט תפס שפעת לא קטנה שנמשכה כל שבוע שעבר עד יום העצמאות ונאלצתי להשגיח עליו (אחר כך השפעת הזאת טפסה עליי, אבל זה כבר עניין אחר).
    צבי מאירוביץ היה נוהג להשחית לגמריי כל ציור שלא עלה יפה– אני לא חושב כי כל דבר צריך לשמור לדורות הבאים, ובכל זאת להשחית לגמריי זה קצת מופרז.
    ציור השמן האבוד שצירפת מאוד-מאוד יפה בעיניי.

    אהבתי

  • ayalaraz

    בית קברות לציורים מחוקים נשמע לי כמו כותרת לנובלה סוריאליסטית. אז הנה יש לך כבר שם, נשאר לך רק לכתוב את הספר…

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה איילה, אין לי משימה כה ארוכה בדרך כלל, נובלה.. אבל פוסט קצר עם כמה מצבות בהחלט יתכן:)

    אהבתי

  • David Palma

    פוסט נוגע ללב ומזכיר לי נשכחות. כלומר הציורים האלה שמעבר לים והדבר היחידי שמעיד על קיומם, מעבר לשריטה שנותרה בתוכך, זו איזושהי הוכחה מצולמת ששומרת על געגועים על אש קטנה (שזה אומר שזה כואב אך במידה נסבלת).
    ומעניין שהורדת התערוכה הולידה בך את מצוקת הפרידה (והציור הנעלם, תלויה בחללו אווירה המעבירה כל כך טוב את כל מה שכתבת בפוסט העצוב הזה).

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    דודו, זה לא בדיוק הגעגועים לציור שנמכר, נמסר או אבד. בדרך כלל אין לי שום בעייה עם זה למעט מקרה או שניים, "כמו השפם של הסחלב". הפוסט הזה הוא על הצורך בפרידה, במחיקה, בקבירה. אולי ההפך מהכאב להיפרד בגלל משהו טוב (מכירה). הפוסט הזה הוא על נטייה לביקורת עצמית קשה ורצון לדייק עם דרכי היצירה. לדייק כפי שאני מבינה מה זה לדייק. וההבנה הזו יכולה להשתנות גם היא לפעמים

    אהבתי

  • הר הקסמים

    "כי הצפוי מפחיד מאד"
    זה המשפט שתפס אותי, כל כך פוחדת מהצפוי הזה שמחליק אותנו אל מותנו בלי שנרגיש אפילו.
    אהבתי מאד את ציור השמן הנעלם.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: