המזרקה

הפוסט הזה פורסם לפני 3-4 שנים בבננות

היום הייתי כותבת אותו אחרת

ולמרות זאת מביאה אותו כלשונו:

המזרקה בסטרדה מושילור
14/10/2008 22:35:57

    

הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו.

מיקה, אישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשט, נולדה כשש שנים לפני אמי. היא כבר היתה בוגרת מספיק בעיצומה של המלחמה. אבל היא אהבה לרקוד. אמי והוריה שכרו בביתם דירה נפרדת, עם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדים. כך ספרה לי סבתא. אמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שהוא כבר נהרס. ומה הטעם. אבל מיקה, אשה צבועה בלונד, מדיפה בושם צרפתי, עם לחיים ורדרדות, אמרה שהבית כמובן קיים. שהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שיניים. בעלה הלך לעולמו ומכוון שבניה התחתנו , החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העיר. הגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת משני צדיו, שרידי הזוועה של צ'אושסקו. היא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמונית. היה חם אך הרומנית השוטפת שלי, זר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומנים, העלו את מפלס החביבות שלה. היא דברה על ילדיה ונכדיה. אני רציתי לשמוע על סבתא שלי. היא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ. בגיל הזה זוכרים הרבה.

-האם את זוכרת את סבתא שלי?

-בטח שאני זוכרת.

-איך היא הייתה?

-נחמדה. היא היתה חברותית עם אימא שלי. זו הייתה ההגדרה שלה.

-האם הייתה עצובה?

-לא יודעת. היא הייתה רגישה.

-איך היה סבא שלי?

-הייתה לו חנות.

-בגדים?

-כן, בקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור. 

-הגרמנים שרפו?

-לא זוכרת הייתי נערה. כבר אין שם שום דבר, רק בניינים.

-האם יש לך תמונות מאז?

-לא. הצטלמנו בעיקר בים. בנופשים.

-אין לך אף תמונה של סבתא שלי?

-לא.

-ושל אימא? הייתן חברות, לא?

-לא היינו באותו גיל. היא היתה ילדה קטנה ואני נערה.

-אבל עכשיו אתן בקשר. הרבה שנים אתן בקשר. למה בעצם?

-אימא שלך שולחת לי מדי פעם קצת כסף. 

– אימא ואבא שלך באו לבקר לפני עשר שנים. נסענו יחד לסינאיה.

-רוצה לראות תמונות שלהם מאתמול? (בדיוק קבלתי באימייל והבאתי אתי מחשב).

היא לא הראתה התלהבות. פתחנו מחשב.

-הנה גל הבת שלי, הנה אחותי והבת שלה, הנה אימא ואבא. 

-אבא שלך חולה? היא שואלת.

-כן היה לו התקף לב. הוא מרגיש יותר טוב עכשיו.

-שיהיה בריא.

-והנה תמונה שלי. אני דומה לסבתא? היא לא עונה.

-כשאחותך היתה ברומניה עם ההורים, לפני יותר משלושים שנה, היא היתה דומה לאימא שלך. שיער כהה מתולתל.

-ואת? למי את דומה? אני שואלת, איך היה אבא שלך?

-אבא שלי היה קצין במשטרה. הוא הכיר את כולם.

-אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?

-לא ממש החבאנו, אבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמה. אבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסו. אבל אני לא זוכרת הרבה. הייתי רק נערה.

ואני חושבת, נערה בת עשרים, בגיל של גל, הבת שלי, ששום דבר לא חומק מעיניה הפקחיות.

אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשות. את האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנון, נוגעים בתקרה ונמעכים קצת. ג' מקליט את שיחתנו. הוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותר, אבל הוא מתעקש ומצלם, אולי משהו יצוץ.

– את יודעת, אני אומרת, שסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?

-כן, שמעתי משהו, היא אומרת, מה זה היה?

-דיפרסייה שבאה לסירוגין,

-אהה, משהו של העצבים, היא מגדירה וקובעת שזה בגלל שלא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה.

-וסבא שלי? אני שואלת, היא אהבה אותו?

-לא יודעת. הם לא רבו. אני הייתי נערה. לא שמעתי כלום. הייתה לה חברה, רוזה. היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה, היא גיחכה.

-ואימא שלך, זואה, אני אומרת, גם הייתה חברה שלה?

-כן, אימא שלי המסכנה כבר לא בחיים, וגם אבא שלי וגם בעלי. מסכן בעלך, היא אומרת פתאום, בטח משעמם לו, היא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.

-אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?

היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.

-אין לי. אני בטוחה. אבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלך, יחד איתך ועם אמא שלי, בבית ההוא, כשהייתם ברומניה. בת כמה היית אז?

-בת חמש עשרה אני עונה.

-כולם משתנים, היא אומרת. החיים עוברים.

-אני כותבת ספר על סבתא שלי, ושירים. אני מרגישה צורך להסביר את סיבת בואי אליה. אף פעם לא דברתי רומנית אבל תמיד דברו אלי רומנית, בתקווה שיום אחד אזכור אם אצטרך, והנה, אחרי כמעט חמישים שנה, התפרצה הרומנית לחיי בסערת רגשות חריפה וכתבתי עשרות שירים ברומנית.

-הספיריט של סבתא שלי נכנסה בי… ניסיתי לגשש אחרי דעתה.

-טוב, אם את מאמינה בזה, אולי…, היא אומרת, הרומנית שלך באמת טובה. אז איך התחלת לדבר פתאום?

 

בבטן שלי התערבבה כל רומניה. שלושת השבועות בכפרים ובהרים, פני האיכרות וגיעגועי האווזים וגעגועיי שלי שנבעו ממעמקים מסתוריים, ריחות הבשר העולים באש שגירו את יצריי הקדומים  והגבירו את רעבוני העז, בניגוד הגמור לשנות הצמחונות האדוקה שלי, שמלותיהן האדומות ירוקות של הצועניות, המחוללות בפסטיבל הקבבים והמוסיקה הרומנית בעמק בראן, ריחו של העץ הנשרף בקמין עם העשן שעולה מהארובות, טעמם של התפוחים הגנובים מהעצים, געיית הפרות המתהלכות חופשי על דרכי העפר, עם עטיניהן הענקיים הנוטפים חלב, צבעי החלודה של עצי הסתיו הרומני, האוויר החותך בצוואר

 

-אני שמחה מאד שבאת לבקר אותי, אמרה גב' מיקה, אני אגיד לבן שלי, הרופא, שישלח לך תמונה של הבית הישן. את יודעת, אבא שלי בנה אותו רק בשבילי. ב- 1926 אני נולדתי וב- 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממני. מה את חושבת? את קצת מבינה בעתיד, לא? אולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזה. כל הזמן מוכרים אותו. האם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממני? אז מה את צריכה תמונה. תלכי לשם ותצלמי. ואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.

נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הבית. כל כך קטן, חשבתי. צילמתי. לא היו הרבה אפשרויות צילום. חבורת כלבים נבחו מחצר הבית ומהרחוב. ג'יפ שחור חנה בתוך החצר, ששער ברזל חדש סגר עליה. לא היו שם שושנים.

 

הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שלי.  בדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחד, שעמד עם אישה מבוגרת ונערה, מרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל  "באיזה מספר? אז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרה. ככה עושים כולם היום. גנבים הנובורישים האלה. שימותו כולם. מגיע להם" והוא המשיך לקלל. 

פסענו לקצה הרחוב, עד לאותה נקודה בה אמרה לנו גב' מיקה לנו ששם עמדה חנותו של סבי. עמדנו בצומת רחבה מאד של שני רחובות ראשיים. התערבבו שם חשמליות, אוטובוסים, רכבת עילית ורכבת תחתית, מכוניות, בניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטית, חנויות ורעש. במרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלה, בעדינות שעומדת בניגוד לסביבתה. עמדתי רגע והתבוננתי במזרקה. הייתי רחוקה ממנה, אבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.

ואז ידעתי.

במקום של המזרקה הזו, עמדה החנות של סבא, שנשרפה עם פרוץ המלחמה ההיא.

 

בוקרשט, אוקטובר 2008

 

.

.

.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

4 responses to “המזרקה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: