על האמת הגאונית, על אקוורל ועל נשים

(סקיצת הרהורים ליום הולדת)

הימים שלפני יום הולדת הם ימים של חשבון נפש, לא שהנפש משתוקקת לחשבון הזה, אבל תמיד פוקדים אותה צירים כאלה, אפילו בזמנים שנדמה שאין סיבה לדאגה, פתאום נפער החור ומתוכו מפעפעות מחשבות קיומיות נדושות, מי אני, למה ומה, והמלה הזו שמשתמשים בה בעידן החדש: יעוד, ואיפה הצלחתי ובעיקר איפה נכשלתי, ואיפה סטיתי ואיפה ויתרתי ואיפה מחקתי ואיפה היה לי אומץ, ולאן נעלם  האומץ, ואיפה היתה בי אופטימיות לבנות משהו חדש (תערוכה – בקטנה, ובית- בגדולה) ואן נעלמה אנרגיית העשייה, ומה נראה מבחוץ ומה מתכווץ מבפנים, והשנים שחולפות ומְזָקְנוֹת את המראה והפחד שיְזָקְנוּ את הרגש היָלְדִי החי, ולאן נעלמה החוצפה לחיות איך שבא, ולפלס דרך בתנופה ולעומתה העייפות והמבט לאחור שהולך ומתארך, כי האחור נעשה ארוך יותר, מפותל יותר, מורכב יותר, ונוסף המבט על היד הקלה בהקלדה והפה הכבד בדיבור, והעיניים המתרוצצות מדף לדף בין מחיצות הרשת האינסופיות מול העיניים המתעייפות בקלות  מול מה שאנחנו מכנים "מראות מציאות", נופים, רחובות, חנויות, כביש, פנים אמיתיות של אנשים שחולפים על פנינו.

 אבל לא על זה רציתי לכתוב.

אתמול קראתי פוסט מרתק של מרית בן ישראל. על ספר המתעד נקודות מעניינות באמנות המאה ה 19. רק שתי נשים מוזכרות בתולדות האמנות ההיא. אלו דברים ידועים. היום הדברים שונים. הניראות הנשית קפצה לאין שעור. ובכל זאת. רוב הנשים המצליחות לפלס דרך כלל עולמית, לא רק באמנות, גם בספרות, ועוד תחומים יצירתיים, אפילו בתחומים רוחניים, תחומי דת, הן נשים שלא נישאו, או שכן, אבל לא גידלו ילדים, לא היו בתוך מערכות יחסים נורמטיבייות. אם נולדת אישה והיעוד שלך הוא אמנות, אל תתאהבי או אל תתחתני עם מי שאת מאוהבת בו ואל תלדי ילדים. זהו מסר נורא ובלתי אפשר ובלתי אנושי ובלתי מוסרי. אני לא עמדתי בו. אני אישה שמתאהבת הרבה ואז אין לי אלא ללכת עד הסוף עם זה. אני לא מתחשבנת עם היעוד שלי. אני לא יודעת מהו היעוד שלי. אפילו סטודיו "נורמאלי" מקובל,  קלאסי, לציור, אני לא מסוגלת להקים. גם בשנים שחייתי לבד, או כאימא יד הורית, הציור שלי היה חלק מהאימהות שלי, חלק מהיותי אישה ששואפת לזוגיות, גם אם הצהרתי אחרת.

המחשבות המתערבלות האלו גם באות בעקבות הביקור שלי בלונדון, בעקבות המפגש עם שני ענקי הציור הבינלאומיים: דיויד הוקני ולוסיאן פרויד. שני גברים שחגגו את החופש שלהם ממערכת יחסים זוגית, בית ומשפחה, ילדים ואחריות הורית.  שניהם חגגו, כל אחד בדרכו, את האמנות שלהם עד הסוף, מצב בלתי אפשרי בחיי. כשבתי גל נולדה, באמצע לימודי המאסטר שלי באומנות, בארצות הברית, אמר לי אחד המורים (שאני לא זוכרת את שמו) שהפיכתי לאימא הרסה  את כל הסיכויים שלי להמריא. ואני, כל מה שרציתי לצייר עד סוף הלימודים זה את פניה של התינוקת שלי. זו היתה אחת השנים המאושרות בחיי. אולי המאושרת ביותר. התגלמות הטוהר יצאה ממני. היצירה הגדולה שלי. מורה אחר אמר שהוא סקרן מה היה קורה אילו היו סוגרים אותי בכוח במשך שנה בסטודיו נעול ורק זורקים לי אוכל דרך צוהר צדדי. בטח האמת הגאונית היתה יוצאת ממך סוף סוף, הוא אמר. אני לא יודעת לאיזו אמת גאונית  הוא התכוון… אולי לאמת הגאונית של ג'ורג'יה אוקיף?  של פרידה קאלו? מה שבטוח אי אפשר לעשות אומנות מבלי להתאהב ומבלי שהתשוקה תבער. ילדים, בניית בית, משפחה, ארוחות וקניות, טיפול בהורים מתבגרים, כל אלו מפחיתי תשוקה. האם הוא התכוון שאסע לאיזה מדבר במקסיקו או בלואיזיאנה? לאיזה אי באוקיינוס הפאסיפי? הוא בטח לא התכוון שאחזור לישראל, בדיוק חודש לפני מלחמת המפרץ ושאלחץ כל כך מזה שהתינוקת שלי לא מסכימה להיכנס לאוהל הפלסטיק ושמרוב לחץ וטיפשות ועודף יצירתיות מעוותת, אדביק את כל הבית בנייר הדבק הנצחי ההוא, שגזל ממני אחר כך חודשים של גירודו מהקירות והחלונות, עד זוב דם. והוא בטח לא התכוון שאגור בהרצליה ובגלל שאין מקום לסטודיו של ממש אבחר לצייר בעיקר בתוך מחברות, כי המשכנתא לא מאפשר לקנות צבעי שמן וקנווסים  ועוד יותר מזה, שאף אחד כבר לא יכיר אותי, כי לא למדתי אומנות כאן, בארץ הנידחת הזאת, עם המורים החשובים והקובעים והמטפחים את תלמידיהם הישראלים הצעירים יפי הנפש החברה והפוליטיקה .

אז הפכתי בעיקר לאישה ציירת באקוורל. מומחית לאקוורל. 25 שנים של אקוורל זה סוג של מומחיות. מומחיות נשית. לימדתי עשרות תלמידים בכל השנים הללו ובקבוצות האקוורל כמעט ולא למד אצלי תלמיד ממין זכר. אקוורל זה הפתרון הנשי. טכנית זה קל וזמין ולא דורש שום התארגנות מיוחדת, כמו מקום (סטודיו) וזה לא מלכלך. זה אקוורל.

אז אלוהי החומרים דואג לנשים ונותן להן חומר קל. והן יכולות להיות גם ציירות וגם אימהות וגם רעיות מסורות. ומה יותר טוב מזה?

ואגב, לאגון שילה, קלימט, טרנר ולעוד מאסטרים אחרים ציורי אקוורל מצוינים. אחדים. פה ושם. אבל הם התפרסמו בזכות צבעי השמן הגדולים שלהם. מי מהם היה רק ובעיקר אקוורליסט? הרי לרוב האקוורלים שלהם שמשו לסקיצות בלבד

 ואם הזכרתי "סקיצות", אז הטקסט הזה הוא רק סקיצה. הוא יכול להימחק בקלות. להשתנות. להתקצר. להתארך. הוא יכול להיות סקיצה לחיים חדשים שייפתחו בפניי אחרי יום ההולדת המפציע בעוד יומיים, וכפי שהבטיחו האסטרולוגים ונומרולוגים, השמש תזרח למרות הכל ותזכי להגשמה.

מי ייתן.

אימא איריסיה, אקוורל, 2012

גל תינוקת, אקוורל, 1988

אקוורל מתוך "שורות" עם טקסטים מאת גרא גינזבורג, 2004, הוצאת "אבן חושן"

.

.