מחסן הברזל ומחסן המוח

 לאבא שלי היה מחסן ברזל ברחוב סלמה שביפו. לפעמים הייתי הולכת לשם עם אימא. בעיקר להביא לו אוכל או למלא את מקומו כשהוא היה יוצא לסידורים. משני צידי חצר הברזל היו בתים ישנים של יפו שעדיין עומדים על תילם. אחד מהם אני זוכרת במיוחד כי דוקטור מוסקונה היה גר שם. לי היו עיניים גדולות ויפות, אך לא רואות היטב. אני זוכרת את הריח בחדר של דוקטור מוסקונה. ואת הלוח עם המספרים הגדולים. אני לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל הוא אמר להורים שלי שאף פעם לא אראה כמו כולם. שאני רואה אחרת. שיש לי דמיונות ושאני רואה דברים לא מציאותיים. הייתי בת חמש בערך כשהורכבו משקפיי לראשונה, אך עד גיל 29 הסתדרתי בלעדיהם בעזרת כל מיני פטנטים שהמצאתי. למשל כשהייתי מחכה לאוטובוס  61 ברחוב ארלוזורוב ברמת גן, הייתי יודעת לזהות את המספר לפי הצבע שקרן ממנו. זה לא היה צבע לבן על גבי שחור. זה היה צבע עם רטט. צבע שממרחק  500 מטר דיבר אלי בשפתו. כך למדתי לזהות אנשים ממרחק, לפי ההליכה שלהם, לפי מצב הרוח שלהם, לפי הריח שלהם.

חייתי בערפל אבל לא ידעתי שאני בערפל. הקרוב והרחוק היו אחד בעיניי. למדתי מוסיקה (מגיל צעיר מאד, אולי צעיר מדי) וציירתי מהדמיון, מגיל צעיר ולא צעיר מדי.

בנסיבות מסוימות התחלתי להרכיב משקפיים בחיי היומיום בארצות הברית. בעיני המורה שלי לציור, ניל ווליבר, ציור מהתבוננות זו הסיבה היחידה לצייר. אני חושבת שבאותו זמן גיליתי את הראייה. נופי ארצות הברית, סביבת חיי החדשה ובעיקר פניה של התינוקת שנולדה לי, היו כמו להיוולד מחדש עם עיניים.

מאז עברו די הרבה שנים של התבוננות. צימאון של ראייה. אבל האם הראייה שלי השתנתה? האם אני כבר רואה כמו כולם? אני עדיין צריכה לשנן  לעצמי  דברים בסיסיים בפרספקטיבה ותפיסה מרחבית. תשומת הלב שלי נלכדת לצרוף מסויים, לגוון, להבעה, וכל זאת על חשבון הצורה ומערכות היחסים בין החלקים השונים שיוצרים שלמות "מציאותית", אבל לימדתי את עצמי לזהות "טעויות" באותה דרך שלימדתי את עצמי לזהות את קו 61.

עיניים. מאז דוקטור מוסקונה הייתי אצל כל מיני רופאי עיניים. כל מה שהם עושים זה להזליף טיפות ולהרחיב את אישוניי המורחבים ממילא.  האחרון שבהם אמר לי: אין לי פתרון בשבילך. וזה בכלל לא נורא. בטהובן כתב את היצירות הגדולות שלו כשהיה כמעט חירש. ובעצם מה אני רוצה מרופאי העיניים? אולי אני לא צריכה לחפש את הראייה הכמו דיגיטאלית. אולי היא באה על חשבון הראייה הפנימית?  אולי אם אוכל לראות בחדות LCD  כבר לא ארצה לצייר? ולמה בכלל לצייר? האם ציור הוא תיעוד של מה שנראה?

אלו לא שאלות חדשניות וחתרניות. אלו שאלות לאורך ההיסטוריה של האמנות החזותית. ואלו לא שאלות שאני שואלת את עצמי בדרך כלל. אני פשוט מציירת. בעיקר מציירת. אבל היום חגו סביבי השאלות הללו בעת שהקשבתי להסבריה של התינוקת שלי, הלומדת למבחן באוניברסיטה בתחום הפסיכולוגיה הפיזיולוגית.

מושגים כמו superior parietal cortex שזה התפיסה הויזואלית והפניית תשומת הלב והקשב (החלק העליון של האונה האמצעית) וה-   interior parietal cortex שזה התפיסה המרחבית, הכמותית והחישובית (החלק התחתון של האונה האמצעית) התייצבו לפניי כמבקשים להגדיר את מקומי בעולם.

תהיתי למה בעצם אני זקוקה לדימוי כדי לצייר. למה אני תמיד מתבוננת בדימוי ולאן נעלם הדמיון שלי. למה אני לא מסוגלת לצייר קו אחד מהדמיון? האם אוכל לצייר ללא ראייה? בחושך? בעיוורון? ושוב, מה אני רואה? מה בא על חשבון מה. היכן אני משקיעה מאמץ והאם הוא לא מתערב יותר מדי?

אז הנה פורטרט חדש. מאתמול. נלכדתי במומנט הנפשי- תשומת הלב, הקשב לזווית הפה והאור על השפה התחתונה. אבל איך מתמודדים עם הטיית הראש הזו- התפיסה המרחבית? באופן אישי הייתי חייבת להשקיע מאמץ לא קטן ברישום ותכנון שכלתני. ובגלל תרגול של שנים והנטייה הטבעית שלי לקליטת תנודות רגש, התכנון הרציונאלי במקרה זה לא השתלט והפריע.

 

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2012

והנה שני דיוקני רגש. ללא עצירה, חישוב ובנייה. אקוורל הוא מדיה מושלמת לראיה כזו. הדיוקן הראשון הוא אקוורל מבוקר ומרוסן ושני הדיוקנאות האחרים הם כביכול ללא בקרה.

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

Iris Kovalio- גרא, צבעי מים, 2005

כביכול? כן. כי ביכולת לתרגם ראיה לציור שתי התפיסות, הויזואלית והמרחבית חייבות לתפקד.

 *

תודה לגל, בתי, ששיתפת אותי בחזרה למבחן. אני בטוחה שלא הבנתי את רוב החומר. אבל נהניתי לדלג בין המושגים המפרקים ומגדירים את מרכז התפיסה וההפעלה.

(ואיך אפשר להסביר את ה שהתחלתי את הפוסט ממחסן הברזל של אבא שלי ביפו וסיימתי בדיוקן שלא קשור לאבא שלי ובמבחן בפסיכולוגיה פיסיקאלית?)

עוד  פוסטים בנושא ראייה, דיוקן וצבעי מים

שיחות עם האופטיקאי מומחה

על מודל, על פורטרט ועל אהבה

לצייר את האחר

 

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

20 responses to “מחסן הברזל ומחסן המוח

  • rikyc1

    מאוד מאוד יפה.תודה

    אהבתי

  • דודו פלמה

    מאז שהתחלתי לצייר נעשה ברור לי שאני צריך לצייר מה שאני רואה ולא מה שאני חושב.
    והדיוקנים של גרא נהדרים לא פחות

    אהבתי

  • נונה אורבך

    איריסיה יקרה,
    עבורי, את רואה נפלא!
    דרך העין-יד שלך את מראה לי מהי דייקנות, חמלה, רכות ואהבת אדם.
    אני אוהבת את הראיה עדינת הנפש שלך

    אהבתי

  • רוני וייס

    זה קצת מתמטיקה גבוהה בשבילי……………..,אבל אין ויכוח על היכולות שלך לראות פנימה והחוצה מרחבי ורגשי ולצייר כמו שאת נושמת …..ואת נושמת מאד מוכשרת.

    בהצלחה במבחנים

    אהבתי

  • שרית שמיר

    איריסיה יקירתי
    קראתי את הפוסט שלך מרותקת
    ללא ספק יש משהו בעיניך שרואה אחרת, אני חושבת שאני ממשיכה ואומרת לך זאת
    בציורייך אני רואה את הבעה ויותר מזה בציוריך אותי למדתי לראות אני את הבעת עיניי
    וזה קסום בעיניי ומתנה נפלאה למצוייר, והפוסט הזה מרתק מתחילתו ואביך ועד סופו והתודה לגל בתך וזה כאילו שציירת במכחול בעת כתיבה, אני הרגשתי את משיכת המכחול שלך בעת קריאה.
    ואני רוצה לספר לך משהו קטן, מאוד התרגשתי שסיפרת כאן שהתחלת להרכיב את משקפיך רק בחו"ל, גם אני הייתי כזו שצריכה משקפיים אבל לא הרכבתי אותן ורק כשעברנו לבוסטון הסביבה החדשה חדות הנוף והשינוי של הצבעים הביאו אותי לכך שארצה לשים עלי את המשקפיים ושם באמת התחלתי ועד הניתוח שעשיתי לא הסרתי שוב את משקפיי 🙂

    תודה על פוסט נפלא איריסיה אהבתי בו כל מילה המביעה את הדרך כולה.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    שריתי, לא ידעתי שעשית ניתוח הסרה…:)
    ומעניין שנופי ארצות הברית תובעים ראייה. ישנם שם ימים כה צלולים וחדים, או שזה רק נדמה לי כי רק שם חוויתי את החדות הזאת בגלל המשקפיים. בגדול אני דווקא אוהבת ערפל. לחפור בערפל….

    אהבתי

  • יעקב

    לפעמים חייבים לטשטש את הראיה בכוונה. רק כך רואים את הדברים בכוליותם, מבלי להתפס לפרטים. כל הציור האימפרסיוניסטי מתחיל מטשטוש הראיה. זה מזכיר מהצד השני את הציור ביד שמאל, כדי לאבד משהו משליטת היתר.
    ומה שנחמד כך או כך, שבסמטאות יפו אפשר לחלוק זכרונות ילדות

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      יעקב, העניין הוא שדווקא בתוך הטשטוש אני נתפסת לפרטים, כמו שכבר כתבתי: לחפור בערפל. ולפעמים צריך להרכיב משקפיים כדי לצייר כמו הדיוקן הראשון.
      ויפו- כו. בטח כבר נפגשת עם ציורי יפו שלי שבטוח גם ילדותי מתערבבת בהם

      אדום

      אהבתי

  • ayalaraz

    אהבתי יותר דווקא את שני הציורים האחרונים שנראים כאילו נבעו מראייה קצת מטושטשת. וכמו שאמרו חכמים לפני: האמת נמצאת בעין המתבונן. מה זה אומר על הציור שלך? אני מניחה שכל פירוש שלי בסוגיה זו – יחטיא את המטרה.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    תודה איילה. שמחה שאהבת.

    אהבתי

  • מרים ברוק-כהן

    כאשר הפסקתי להבחין על איזה אוטובוס לעלות, הרכבתי משקפיים, נדהמתי מייד מזה שהשמיים אינה מפה עם קוקוים לבנים שחורים, אלא שבתוך הים השחור שוחים כוכבים. כמו כן גיליתי שחלק גדול מהעולם שנראה לי עד אז כמו ציוריו של פאן חוך, הוא הרבה יותר מוצק, מאז אני בדיעה שחלק גדול מהאמנים פשוט רואים אחרת מ'הנורמה' ושזה מה שאולי הפך את יצירותיהם לאמנות!! בלוגך ויצירותיים נפלאים הגעתי הנה מהבלוג של אילה רז
    כה לחי לך
    מרים

    אהבתי

  • הר הקסמים

    שלושת הציורים נפלאים, אבל הנטייה האישית שלי היא לכיוון השניים האחרונים ובכלל לכיון הכתמיות והמופשט.
    אני מאד מוטרדת מראייתי המתערפלת והיא הקשתה עלי מאד לצייר, בעיקר שהתרכזתי בציורים עם מכחול שערה. הייתי מציירת ודומעת. זה היה סיוט.
    ובאמת הראיה האמיתית היא דרך הלב והראש, פחות דרך העיניים.

    תודה על פוסט נפלא.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    מאיה, גם ראייתי נחלשה באחת בקיץ אחד בו התאמנתי על רישום היפר ראליסטי. אפילו נעשיתי חירשת מזה:) לזמן מה…
    כן הראייה האמיתית היא דרך הלב כמובן. ודווקא בציור העכשווי, הראשון, הלב הכי היה פתוח מאי פעם:)

    אהבתי

  • שוֹעִי

    איריסיה יקרה,
    הייתי חמוש במשקפיים מגיל 4 בשל צילינדר מאוד גבוה (כלומר, בעיית מיקוד); די מהר הפסקתי ללובשם בשל צחוקי-הילדים; אחר כך הסתדרתי בלעדיהם עד אמצע שנות העשרים שלי, שאז התחלתי לקרוא בשעות הלילה הקטנות כל מיני דפוסים עתיקי יומין
    בפונטים קטנים במיוחד (בימים עבדתי בלילות למדתי).
    ללא משקפיים אני רואה את הדברים בלתי ממוקדים (קצת נעים, קצת רועדים) ובמיוחד מוארים הרבה יותר.
    ובאשר לשלשת הדיוקנאות של גרא. הראשון הוא ריאליסטי וחי; השניים האחרים (במיוחד השני), על אף התנועה וההתרוצצות האצורה בהם נראים כאילו את ניסית להנציח את גרא (כלומר, זה הזכיר לי מעט "מסכות מוות" שהיו מלבישים על פניהם של נפטרים למען יזכרו הדורות הבאים את ארשת פניהם).
    עצימת העיניים אגב היוותה בהרבה מאוד תרבויות מיסטיות שער להתבוננות הפנימית וכניסה למימד הנסתר שבנפש ו/או בעולם (אם יש כזה דבר). בספר הזהר נדרשים התלמידים לעצום עיניהם כאשר הם מתפללים ולפקוח אותן רק בסיום התפלה, כמו כן "המכוונים" (תלמידי הרש"ש, מקובלים ספרדים ירושלמיים שעוד נמצאו בראשית המאה העשרים), היו כמו קופאים על מקומם (לא נעים כמעט, לא מתנדנדים) ועיניהם, כך סופר לי, היו יורדות מים.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    שועי יקר, שני האקוורלים עם העיניים העצומות צויירו בזמן שגרא היה במדיטציה עמוקה. כך רוב הציורים שציירתי אותו באותם שנים. לאחר מכן ציירתי אותו ישן לרוב. זהו מצב נוח בו אין לי שום הפרעה. תנועה מבלבלת אותי ומקשה עלי להתמסר לחלוטין ולחדור פנימה. לכן העיניים העצומות ומה שכתבת על עיניים עצומות יפה ומוכר מעולם ההמדיטציה.
    לצייר עיניים פקוחות זה אתגר ממש גדול. יותר קל מתמונה, מבחינתי, כי שוב, אין לי את המתח של הבושה מפני חדירה ללב המודל שלי. וזו גם אחת נסיבות שאני תמיד תמיד זקוקה להתבודדות בזמן הציור ולא הצלחתי ללמוד בבתי ספר לאמנות, למעט בלימודי המאסטר שלי, בו הובן הצורך שלי וניתנה לי הזדמנות להתבודד בסטודיו שלי עד גמר כל עבודה.
    יפה מה שכתבת על ראייה ללא משקפיים עם בעיות צילינדר (גם אצלי)- הכל מואר יותר. נכון. וגם מה שכתבת על מסכת המוות. כן, העניין הזה של להנציח, כי הכל משתנה כל הזמן, ובקצוות של החיים אורבות לנו סכנות, ממש סכנות, ורק השנה אני מבינה יותר את משמעות התתפילה הנוגעת בשמירת הנפש, ומשמעותן של עשרת הדברות.

    אהבתי

כתיבת תגובה