כתיבה בשבילי היא כמו ציור נוף בצבעי מים. אני מתחילה מכתם אחד, אולי משהו אחד שתופס את תשומת לבי, וממנו ממשיכה בהרפתקה, במסע אל הלא נודע, גם אחרי הרבה שנים של ניסיון ועבודה, התבוננות, אפילו באותו דבר עצמו. לצבעי המים חיים משלהם, אני מדברת והם מדברים אלי, בשפתם. לא תמיד מה שהתכוונתי הוא מה שנערם על הדף. וזה בסדר. זה המעוף. זו שיחת הציפורים בשמי שקיעה, כשהן עפות מפה לשם, משם לפה, ולבסוף בוחרות תמיד לנחות באותו עץ בדיוק, כמו העץ הראשון שבשדרה הסואנת. אני מביטה עליהן מלמעלה, מהקומה השישית למשל, ומתמלאה דמעות והודיה.
ובכן טלוויזיה? בשנים האחרונות חייתי בבית נטול טלוויזיה. ואז קבלתי במתנה אחת, שווה כזאת, ועשיתי מנוי לכל הערוצים. וזיפזפתי המון, אבל לא היה לאן. ובעודי שוכבת כך על הספה, בזמן של תוהו וחושך, נרדמו רגליי, נרדמו ידיי, נרדמו שרירי פניי. וזו לא היתה הרפייה של יוגה, זה היה חידלון. זה היה אובדן מפחיד. בשארית כוחותיי זיפזפתי לערוץ 39 והיה שם שעור יוגה לפנסיונרים. מוסיקה נעימה ומפל זורם ליוו את קולה הנעים של המורה האמריקאית ואני התחלתי, ביחד איתה, להזיז רגל אחר רגל.
יוגה? פעם הייתי מורה ליוגה. לא מעט שנים, ולימדתי לא מעט תלמידים, ועשיתי לא מעט מהלכים, חלקם עמוקים ונחרצים, לתוך העולם הזה שנקרא יוגה ואורח חיים. ואז הגיע זמן שאש השתלחה בחיים ההם. ובכל מה שקרוי אלוהים. את כל ספרי היוגה צמצמתי למדף אחד, קרוב לרצפה, בספרייה הגדולה ששרדה מבית שנהרס. למחרת שוב נפגשתי עם המורה לפנסיונרים, אבל הפעם היא לימדה יוגה בעמידה. לשם כך הייתי צריכה מזרן, ומבלי לתכנן הנחתי אותו על יד המדף התחתון עם ספרי היוגה. המדף הזה היה בדיוק מול הטלוויזיה החדשה שאבא שלי קנה לי במתנה כדי שיהיה לי פחות עצוב. כבר אמרתי שלכתוב זה כמו לצייר בצבעי מים?
את מניחה כתם תכלת, אולי, ומתחתיו כחול, נניח שהתכוונת לים, והכחול חודר לתכלת, מעט, כמו אד, ואת מוסיפה על התכלת לבן, אבל הלבן בקופסת הצבעים שלך התערבב עם כסף וצהוב בהיר מהציור הקודם, והצבע הבהיר מתפשט אל תוך התכלת ומזיז את הכחול שתחתיה ונוצרים כאילו עננים ולא התכוונת לעננים אבל התלהבת ומרוב התלהבות החלטת להוסיף אי בים ולטפס עליו לנוח קצת.
והטלויזיה? היא לא בדיוק בשימוש, אבל הנוכחות שלה החזירה לי את היוגה, את האהבה, את החיים.
איריסיה קובליו, אקוורל, יפו, 2012
.
.
וזו אני, בהימלאיה, הפוכה, כמה שנים לפני המהפך 🙂
סקיצות. Sketches 
װ10 בפברואר, 2012 at 9:38 am
צילומי הציפורים בשעת השקיעה הם שירה גדולה.
ובאשר לטלביזיה כרצות אלוהים אפילו מטאטא יורה (-:
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 1:56 pm
דודו, ואני מעדיפה מטאטא לרכב עליו..
תודה ושבת שלום
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 12:34 pm
אלוהים מתחפש לפעמים לטלביזיה ומושיט יד משם ……….צריך לשים לב לאותות שמגיעים מהמקומות הכי לא צפויים………. ולהושיט לו יד בחזרה,
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 2:03 pm
כן, רוני,
פעם איש מאמין מאד נקלע לשריפה, הוא עלה לגג הבנין והתפלל לאלוהים. באה כבאית עם סולם והוא סירב לרדת כי היה בטוח שאלוהים יצילו, אחרי זה באה ניידת משטרה עם ערסל לקפיצה בטוחה, אך הוא סרב לקפוץ כי חיכה לאלוהים, ואז הגיע הליקופטר ושלח לו חבל, אבל הוא סרב לטפס…
וכך נשרף האיש.
כשהגיע תורו (סוף סוף) לפגוש את אלוהים , הוא בא אליו בטענות קשות: "שנים שאני מתפלל אליך ושומר את כל מצוותיך, וכשאני זקוק לעזרתך, אתה לא מציל אותי.."
ענה לו אלוהים: "שלוש פעמים באתי להציל אותך, ככבאית, כניידת וכהליקופטר ואתה סרבת.."
ואז האיש הבין.
אז ברור, אלוהים שלי הוא טלויזיה:)))
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 12:37 pm
קודם איריסיה הצילומים כאן בין ובתוך הטקסט יפיפיים וכל כך עולמיים
ולטלוויזיה ומה שיש בתוכה, זה כמו עוד ערוץ מידע, לפעמים המידע בו נוראי ולפעמים הוא ענקי, תקשורת טלווזיונית למשל זה משהו אחר בכלל, אבל המרקע עצמו יש והוא מביא את חינו איתו.
שבת נעימה יקיריתי
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 2:05 pm
טוב שריתי, זה לא בדיוק התוכן:)) אבל הנוכחות המכוערת למדי של הדבר השחור הזה בסלון/סטודיו שלי, אפשר להגיד שבהחלט עשתה לי את זה:)))
אהבתיאהבתי
װ10 בפברואר, 2012 at 2:56 pm
אחד הפוסטים היפים ביותר שכתבת! מפתיע, מרגש ומקורי (ואני מתארת לעצמי שגם אמיתי)
אהבתיאהבתי
װ11 בפברואר, 2012 at 9:45 am
תודה רבה לוסי יקרה. הכל אמת:) תמיד
אהבתיאהבתי
װ14 ביולי, 2012 at 11:02 am
בספר הנהדר של שמעון אדף "פנים צרובי חמה", מדבר אלוהים אל הגיבורה מתוך הטלוויזיה (-:
אהבתיאהבתי