כי אתה עימדי

בערב יום כיפור נכנסתי לראשונה לבית כנסת. יום קודם למעשה, לא ידעתי לאן ישאו אותי רגליי. בכניסה לאולם עמד ראש הקהילה ובירך את הנכנסים. הוא שאל את חברתי ואותי לשמנו. אני עניתי איריסיה. זו היתה הפעם הראשונה שאמרתי את שמי החדש בקול בפני אדם זר. בבית הכנסת הרפורמי בהרצליה ישנו מנהג לקרוא לאנשים מהקהל (המצומצם מדי) לעלות לקדמת המקום. גברים ונשים יושבים בצוותא ונשים מוזמנות לפתוח את ארון הקודש ולאחוז בספר התורה. בערב יום כיפור ישבנו בשורה האחרונה שהיתה מן ספה כחולה ארוכה ורכה שעטפה אותי כתומכת, מחבקת. לא ידעתי נפשי. גם לא חדלתי מלדמוע. נדמה היה שהריפוד תחתי הפך לאגם בצבע האינדיגו. באתי גם ביום שלמחרת. לא יכולתי אחרת. בכיי גבר בשיר במעלות. אבל מתוך המצולות הושטה לי יד. איריסיה. ראש הקהילה קרא לי לקדמת המקום. הגיע זמן מוצאי כיפורים ונתבקשתי לברך בעת שהוא הסביר לקהל הזר את שמי: אלוהים נקרא להגן על פרחיו. אני לא זוכרת על מה בירכתי . חזרנו ברגל וכבר החשיך. אנשים מיהרו לשבירת צומם ואני הלכתי לאט, עדיין על הכביש, שנדמה היה כחול כצבע כותרות האיריס. ליבי זהר ככתמי הצהוב-זהב שבטבור הפרח המופלא הזה.

.

נולדתי בפורים. אמי, שהיתה עדיין חדשה בארץ, סירבה לקרוא לי על שם קרובי משפחה, או "אסתר" כאסתר המלכה המתבקש בחג הפורים. חברתה של אמי הביאה לה זר איריסים. אמי כל כך נדהמה מיופיים של הפרחים שאותם ראתה לראשונה בחייה וכששאלה לשם הפרח, מיד קבעה אותו כשמי.

.

את אהבתי לפרחים, בעיקר לציור פרחים, גיליתי בשנים שנתוודעתי ליוגה באופן מעמיק וגורף חיים. באותם חיים קבלתי  מאהובי את הזרים המרהיבים בעולם. לפעמים הם היו מורכבים משושני ענק עוצרי נשימה לפעמים מפרחי בר אביביים רעננים. תמיד אהבתי ערבובים- סחלבים מעורבבים בשיבלים ורותם, איריסים מעורבבים בחמציצים, שושנים מעורבבים בנרקיסים ובוגנוויליות. בביתנו תמיד היו זרי פרחים שחיכו בסבלנות להיכנס לפריים הציור. צירופי פרחים באקוורל היה שם נרדף ליוגה. ואז.

.

כל ה"אז" כבר כנכתב בפוסטים אחרים.

עכשיו אפשר לנשום.