כמה הרהורים על אינטימיות, סוס כחול דקיק, ואהבה

אני מסתכלת במראה. על המיטה מוטלות עשר חולצות (זה בערך כל מה שיש לי), ארבעה טייצים, שלוש חזיות חגיגיות שאינן שימושיות ומגירת גרביים פעורה ולועגת. קר בחוץ. אני מוזמנת לאירוע חגיגי. ואני גם אמורה להופיע בו. והמראה הזו. היא אכזרית בכל מקום. בחדר השינה, באמבטיה. במסדרון. עוברות שעתיים של מדידות וייאוש. והכתמים האלה מתחת לעיניים. מתי הם התחילו?  השנים חושפות את שיניהן במראה ובולעות במהירות את כל מראה רענן, כל פריחה, כל תום, ואין ברירה אלא להתיידד עם השפתון והמייקאפ המתעתעים, וכבר אי אפשר להתקשט בג'ינס, נוצה ושרוך על הצוואר, כי כבר אינני ילדה, מדיפה ריחות שושני נעורים.

אני אוהבת להקריא בפני קהל. בעיקר שירה, או טקסט שיש מן הפיוטיות. גיליתי את זה לפני כמה שנים  בקבוצה ספרותית שהיתה מתקיימת בבית שלנו. כשהייתי קוראת בקול, הייתי נהפכת  לדמוית אלה, רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים. הייתי נפעמת מקולי החדש, מגופי חסר המשקל, מהצוף שהתערבל בין שפתיי לצווארי. מאז ניתנו לי כמה הזדמנויות להמריא אל המחוזות האלה, חסרות הגיל והבלאי. הערב נזכרתי בקולה המרגש של לאה גולדברג, קוראת משיריה זמן קצר לפני עזיבתה את העולם. אי אפשר שלא להזיל דמעה, דווקא מעוצמת בשלותה, מהמרחק הגדול שעשתה, כברת דרך של ממש, מצעדיה הראשונים כאישה משוררת, ועד אותה קריאה אחרונה, בקולה הסדוק שהזקין. חשבתי על ערירותה. על השעות שלפני ואחרי… על בדידותה בעת משכבי לילותיה, על מחשבותיה מול המראה. על זוגיות. על "לטוב ולרע", על הזדקנות משותפת מול הזדקנות לבד. על אינטימיות. כששני אנשים מזדקנים ביחד, הם יכולים לסבול אחד את השני אפילו בלי שיניים. ועוד חשבתי על זה  שזוגיות הנמשכת לאורך שנים אל תוך הזקנה, שווה את החיים, נס שהוא לא פחות מהשירה עצמה.

בדרך חזרה מהאירוע עצרתי לקנות סחלב מתוק. בעודי מתענגת על המשקה המהביל, ועדיין הייתי תחת הרושם הזה של רוכבת על סוס כחול דקיק מעל עצים מכונפים, נזכרתי בניתוח של אימא שלי, לפני כשנתיים וחצי. נכנסתי לחדר ההתאוששות. עיניה היו עצומות ועל פניה היתה הבעה שלא הכרתי. רפויה כנועה ונפולה. על ידה ישב אבא והחזיק בידה. על פניו היתה ארשת אהבה טהורה.

וזה היה אחד מהרגעים הנדירים בעולם שמכה בך הידיעה שישנה אהבה שהיא מעבר לגוף, למציאות, לזמן.

איריסיה קובליו- אימא ואבא בחדר המתנה, צבעי מים, 2009