לא תמיד יודע אדם מתי מתחיל מעגל בחייו ובוודאי לא מתי ואיך יסתיים וכשהוא מסתיים, לרוב תשומת הלב עסוקה במעגל הבא הנפתח מבלי לדעת שנפתח.
רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים, אם הסתיימו בבת אחת, במכת ברק פתאומי, בידיעה מפלחת, או נסגרו לאט לאט, כמו פרח עם רדת החשכה, כמו מחלה מזדחלת.
לא תמיד אדם יודע אם לבו השבור לרסיסים יכול להמשיך לפעום, לא תמיד הוא שם לב איך קמו ודבקו הרסיסים ונאחזו אלו באלו עד שיכלו להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה. לא תמיד אדם יודע מתי שוב נסדק ליבו ולאט לאט טיפטף ממנו והלאה החומר ההוא, חומר החיים
לא תמיד אדם יודע אם הוא חי או לא. אם אפשר למות פעם אחר פעם במהלך חיים אחד. אם אפשר שוב לאהוב
הציורים: אקוורלים על מעטפות דואר אוויר, דצמבר 2011, ביתן אהרון.
סקיצות. Sketches 
װ24 בדצמבר, 2011 at 12:55 pm
איזה יופי של פרידות.
המעטפה, המטוס והציור
הופכים למחרוזת של געגועים,
כמו מחרוזת תפילה מתגלגלת לעד.
התגעגעתי (ואגב כך נזכרתי גם בגדוד הפרידות)
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 3:12 pm
דודו, מענין שהזכרת מחרוזת תפילה. אכן המעטפות צויירו בהשראת מחרוזות התפילה הטיבטית שפגשו בי שוב אתמול, בתערוכת פניני החמלה בביתן אהרון.
מזה גדוד הפרידות?
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 1:19 pm
"רק במבט לאחור אפשר אולי לראות את המפה ומסלוליה ואת דרכי סיומם של דברים,"
בדיוק!
אני מרגישה (יודעת?) שאני לא יודעת מה התכנית הכוללת, מה התכנית ה"אלוהית", לא מבינה כלום. הדרך היחידה זה המבט לאחור, הפרספקטיבה הזאת, לפעמים עובדת…
מוזיקה נהדרת!
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 3:21 pm
לוסי, כן, יש משהו במבט לאחור, אם כי גם מסוכן (אשת לוט, וכו') וכמובן לא תמיד יודעים לזהות ולמפות נכון. זה תמיד בסימן שאלה:)
וכן, מוסיקה מרפדת לב השירה הזו….
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 2:19 pm
תודה איריסיה,
איזה מזל שפעם אחר פעם קמים הרסיסים ונאחזים שוב אלו באלו עד שיכולים להחזיק בתוכם את החומר הקרוי אהבה.
והמנטרה נפלאה, איזה גרסא יפיפיה.
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 2:38 pm
תמי, את הגרסא הזו של של ג'יין וינטר שמעתי אתמול בפעם הראשונה ב"פניני החמלה" בביתן אהרון, בשעה שהנזירה ריטה הנחתה את מדיטצית החמלה והפרידה
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 3:08 pm
שנאמר, אם אדם היה יודע הכל, יכול היה למות.
כתוב נהדר כהרגלך, מאוד נהניתי לקרוא.
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 3:19 pm
נכון בדרך כלל מעיין.
בבגווד גיטה (חלק מהאפוס ההינדי המדהים "המהבהרטה"), בזמן המלחמה הגדולה, קרישנה, רכב הסוסים של ארג'ונה, מגלה את אלפי פניו, כלומר כל האמת בכל המימדים ומתגלה פתאום לעיניו האנושיות של ארג'ונה, שמליט את פניו ובעיניים עצומות מתחנן לקרישנה שיחדל ממופע זה. הוא לא יכל לשאת את זה.
אומרים שהגילוי הזה, של האמת, קורה גם ברגע המוות.
אולי כשבן אנוש מגיע לדרגה גבוהה נעלה "מפת החיים" מתגלה לו.
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 4:04 pm
גדוד נהגי הפרידות. גדוד ראשון של חיילים יהודים במסגרתהצבא הבריטי במלחמת העולם ה-1. הגדוד הוקם ביזמתם של יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי במצרים. חייליו היו בעיקר יהודים
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 6:09 pm
דודו, בזכותך העמקתי פרק בהסטוריה אבל עדיין שוברת את הראש לאסוציאציה הזאת שלך מהפוסט שלי:)
וקצה מוזר, בתגובתי למעיין לפני כמה שעות, כתבתי על "גדוד" אחרי, ועל נהג פרדה אחר- עולם אסוציאציות פרוע…
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 8:43 pm
איזה יופי, איריס. לא סתם כותבים על גלויות Wish you were here. אנחנו נוסעים כדי להביט בנוף חדש בעיניים אחרות, אבל בלי היכולת לחלוק את החוויה עם האדם שנשאר בבית. הגלויות בדרך כלל מנסות להעביר את החוויה במילים ספורות ובתמונה אחת. זה כמובן בלתי אפשרי. אבל אי אפשר שלא לנסות.
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 8:56 pm
אביבה תודה רבה. יש לי עבודות על גלויות אבל כאן ציירתי על מעטפות. אולי במובן מסוים זה הופך אותן לגלויות אבל הן עדיין מעטפות והן נוצרות בתוכן את סודות הפרידה.
וחוצמזה, מיהו האדם שנשאר בבית?:)
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 9:49 pm
איריסיה זו איננה ממש אסוציאציה, פשוט כאשר אני
נתקל בפרידה אני חש כמו הברון מינכהאוזן הרוכב על חצי
סוס שנחתך לשניים מהשער העיר היורד, ואני דוהר עליו עד
שהוא נעצר בגדוד הפרידות ואז אני נותן לו לשתות
ובינתיים שואל את טרומפלדור וז'בוטינסקי מה העניינים…
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 10:58 pm
אאוץ' דודו
(ומה לפי דעתך קרה לחצי השני?)
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 10:10 pm
ובתוך המעטפות שוכבים שבעה מכתבים לאותו האיש? לאנשים שונים? מזמן אחד או מהרבה זמנים? בפנים הכל מלא מילים וזה מרגש ומסקרן ומסתורי בעת ובעונה אחת.פרוייקט נפלא ומעורר השראה. (ואיזה כיף שבדרך מקרה נתקלתי בבלוג שלך).
אהבתיאהבתי
װ24 בדצמבר, 2011 at 11:07 pm
ענת, ברוכה הבאה! שמחה לראות אותך כאן.
ולשאלתך, לפעמים כמה אנשים גלומים באיש אחד או להפך. הפרידה היא סיטואציה אוניברסלית, היא בת לוויה של כל תופעה שהנפש מתקשרת אליה. היא תמיד היתה ותמיד תהיה כל עוד אנחנו כאן והיא ידידתנו הטובה ביותר, בזכותה אנחנו כותבים למשל. או מציירים. או מתגעגעים.
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 5:32 am
איריסיה את יודעת אני מתבוננת ומבינה באמצעותך ומסע שבעת מכתבי הפרידה איך הסיטואציה הזו פרידה מכילה בתוכה המון צמיחה תובנה ומשהו אסוף בתוכה.
תודה.
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 10:25 am
שריתי, כן, צמחייה מעל פני המעטפה ופרידה טמונה בתוכה:)
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 9:45 am
איריסיה, שירה כתבת כאן, הציורים על המעטפות, הנופים ,המטוס, השלווה ,ההתרסקות הכאב, ההמשך, הנישא איתך לאורך הזמן למרות הרף הזמן החולף, הכל כאן מונח לפנינו שיעור בחיים
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 10:27 am
חני, למרות הרף הזמן החולף, ואולי בגללו והפחד לאבד את שחולף
אפילו את המעטפות האלה כבר קשה להשיג…
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 8:02 pm
איריסיה יקרה,
פוסט יפה מאוד. אני לא יודע למה אבל תמיד אני חושב לעצמי שאנחנו חיים הרבה מאוד חיים ומתים כמה מיתות במהלך חיים אחד. אנחנו משתנים כל העת. גם המוות הפיסי אינו
אלא האטה מהותית בתהליכים מסויימים בגוף (ישנם תהליכים מסוימים הממשיכים גם לאחר המוות, כגון שיער וציפורניים) לפעמים גם בבת אחת, כמו התבגרות מינית מהירה,
או גביהה בילדוּת, האדם מסוגל שיתרחשו בו תהליכים מנטליים מסויימים תוך פרקי זמן קצרים, ולעתים אלו תהליכים ארוכים מאוד. השינוי, התנועה, הדעיכה והגדילה, הם מן הדברים החידתיים ביותר בחיים האנושיים. לא רק שלכל אחד/ת יש את הקצב שלו, אלא
גם שהדברים משתנים אצל האדם עצמו בין העתים, לפעמים גם ללא שינויים מהותיים במצבי הרוח או בתנאים חיצוניים.
אהבתיאהבתי
װ25 בדצמבר, 2011 at 8:37 pm
שועי יקר
כל מה שכתבת נכון. הכל משתנה וחולף כל הזמן. אפשר להחריף ולהגיד שהחיים הם מוות תמידי. זה מחריד ומפעים כאחד. כשאני נפעמת אני מציירת (אולי לפעמים כותבת) כשאני נחרדת איני בוחלת בכדור הרגעה:) וכשאני ביניהם, ברגעי החסד, אני במדיטציה, ולעיתים נדירות ישנו הסיכוי להסתכל על כל זה במבט שמחוץ למעגל של חיים מוות חיים מוות
אהבתיאהבתי
װ12 בינואר, 2012 at 1:49 pm
[…] התלבטות כזו מופיעה למשל בבלוג "סקיצות" של איריס-איריסיה קובליו, אמנית, כותבת ומנחת סדנאות אמנות. הכתיבה והציורים כמו מתחרים זה בזה בחדירה שלהם כהשפעה תרבותית ורגשית על הצופה, וזו השפעה מטלטלת. קובליו הציגה לפני מספר חודשים תערוכה בגלריה בת"א שבעקבותיה פקד אותה משבר, והיא מתעדת אותו באיזמל פסיכולוגיסטי חד וכשרוני, לצד הצגת העבודות החדשות שלה. הבלוג שלה שואב במיוחד בכאב שלו בתקופה האחרונה, ומעניין לחשוב איך היו מפוענחות העבודות המבריקות שלה ללא הוידויים. ציטוט מתוך: שבעה מכתבי פרידה: […]
אהבתיאהבתי