הגיאוגרפיה של ימי ראשון

 הבקר הזה אתה נראה רחוק מנשוא.

ערפל.

עוברת שעה ועוד שעה ועוד מחציתה מאז שפקחתי את עיניי. יום ראשון.

אם לא הייתי פוקחת את עיניי הייתי יכולה לחשוב שאני על אי טרופי, רחוקה רחוקה מכאן. כל כך הרבה צפרים. זרות ומשונות ולא מוכרות מאז שנותיי הרבות בארץ הזאת.

אתה יודע, יש לי עץ גבוה ורחב בחצר. עד הקומה השלישית הוא מגיע. לא אני שתלתי אותו. אני כאן רק שנתיים וקצת. ועל העץ הזה מתקבצות בבקר כל צפרי העונה, אלו המקומיות הידועות, ואלו הנחלמות.

אני משפשפת את עיניי ומושיטה יד אל השעון. השעון מורה שעה ידועה שאין בה מיסטיקה, כמו 3:33 למשל. ובכן השעה היתה שבע וכמה אנשים התניעו מכוניותיהם להתחיל את מסע השבוע הזה לעבודת יומם.

ערפל.

אני מושכת מעלי את שמיכת הפוך וחוזרת לאי מוקף הים. למקדש הפתוח אל הים. לריחו המתוק. לפרחי ההיביסקוס הדקיקים העדינים בשלל הצבעים שניתלים מהשיחים המקיפים את המקדש, לאדוות הים השולח זרועות מלטפות חוף, לחריקת הסירות הקשורות על המזח הרעוע ולתכלת

התכלת הבלתי נתפסת של האוקיינוס, ששומרת את צבעה גם כשמתנפלות עליה שקיעות הדם הפוצעות.

התכלת ההיא התמימה, גם כשגועש עליה ההוריקן השחור.

ערפל.

הבקר הזה כבר צהרים

השעות אכזריות כשהן מלאות בכלום

13:20

היונים מנקרות על הפרגולה. כלב השכנים עדיין מיילל. האם אי פעם יתרגל לא להרגיש עזוב כשהם יוצאים כל בקר? על השולחן מחכה האמריליוס. הִבְטַחַתְּ לצייר אותי, הוא רושף עלי בלשונותיו האדומות שבקצותיהן צהוב רָעוּל. בואי, בואי, צאי מסיגופי ייסורייך, הנה עוד מעט נגמרת שנה והבטיחו לך.

(גן)

ערפל.

היום מקדיר כבר. דצמבר הקצר והמתעתע. יוצאת לשדה שמאחורי הבית  ובשדה רק סביונים ועורבים. בקצה השביל סוס צוהל. כלב  נובח. אני פונה לאחור וחוזרת הביתה. לחצר המוגנת. כבר קר בחצר. ויבש. כובעי הנזיר שמיהרו לשלוח את גבעוליהם הריחניים יבשו. על העץ אין אף ציפור. 15:15, אני מסתכלת בשעון. זה לא דומה ל- 3:33.  זו שעה סתמית שמתקימת רק בימי ראשון.

אין בה שום השראה.

ובכל זאת.

16:16

העוגה הצליחה. עם ברנדי ויין פטישים ואבקת שוקולד השחר. כנראה השעה ה- 16 עושה אתי חסד. כעת תהיה לי עוגה ריחנית לתלמידות האהובות. וריחה משיב את רוחי. הערפל מתפזר בתוך החושך שפולש לביתי. ערב מתיישב בחדריי והסטודיו שלי עוד לא מוכן לשיעור. לפחות העוגה מוכנה ופעימות לבי המתייצבות.

 18:30

ערימת כלים אימתנית במטבח הודחה, קומפוט תפוחים על האש, ארבעת שולחנות העבודה פרושים ומנוקים, פרחי האמריליוס זקופים בהדרם באגרטל המרכזי, מוסיקת חליל מסתלסלת בחדר, אפילו מספיקה לעמוד דקה על הראש ולברך את השמש ששקעה.

(בלעדנו)

אבל אז.

 19:00

האהבה באה. האמריליוסים רוקדים על השולחן. כה חגיגיים. הן מציירות ואני ממריאה.

ונוסקת. וגועשת. ומתרחבת.

והפסגות והעמקים.

והפריחה. והקירבה.

הנה עוברת שעה ועוד שעה ועוד אחת. כה צלולות. וצְחוּקוֹת.

ועכשיו

 22:30

עכשיו, בלילה הזה, אני יכולה לשאת את המרחק

איריסיה קובליו, אקוורל עם אמריליוס, דצמבר 2011