חרדת ההשתייכות

 אולי אני לא יודעת. אולי אני לא צודקת. אולי אני לא רואה. אולי אני לא זורמת, גמישה, פתוחה, חכמה, מקבלת, מתחברת. כן, אני לא מתחברת. לא ניחנתי בסגולה הזאת, כמו מאות האנשים שפגשתי אתמול שהתנועעו סביבי בהמיית ההתחברות.

למרות שידעתי מראש שלא "אתחבר" הלכתי, כי הבטחתי למישהי אחת, שרק אתן סיכוי פעם אחת לחוויה הזאת, והתעקשתי לשבת בצד, למרות שלחצו עלי  "נתיניו" להתקרב "כדי לחזות מקרוב ב"בפני המואר", אבל הצלחתי לשבת בשורה הלפני אחרונה בצד, להסתיר פניי ממצלמות הטלוויזיה והסטילס המהבהבות ללא הפסקה, המנסות לתעד את ההתחברות הגדולה.

שני ביטויים מקוממים אותי ביותר: דם יהודי ועונש. והם נאמרו מיד בתחילת הערב.

מבהילה אותי ההיסחפות הזאת. כריזמה מרתיעה אותי (ואגב, אני לא מבינה על שום מה הוא, "הרב", מוגדר ככריזמטי), מבהילים אותי ההמונים, מבהיל אותי ה"ביחד", מבהיל אותי אובדן הבחירה האישית, ובעיקר מבהילה אותי מילת הדגל שלהם: הפצה. אתה עושה את מלאכתך לגמרי רק אם אתה מפיץ. אינך צריך לעשות שום דבר אחר מלבד להפיץ. ואם לא תפיץ- העונש ממהר להגיע בימים נוראים אלו בהם מתפרק העולם.

יצאתי משם נחרדת כולי. לא בגלל שהעולם מתפרק, אלא בגלל פניהם הסחופים של האנשים שראיתי שם.

"הרב" ההוא אמר שמי שיושב כאן בפעם הראשונה בוודאי אינו מבין דבר. ואני תהיתי מה מבינים כל האחרים עם פני הסמיילי שלהם, כי המאור הגדול (ה"לייט") כבר נכנס לתוכם והם הם משמשים כפנסי העולם החשוך, ואני

בחשכה יושבת, פני מוסתרות מאחורי שערי השחור הסתור ואין ברצוני להתקרב לשום פנס באפילת השביל בו אני הולכת עכשיו, דווקא עכשיו

 ולא שלא הייתי בדבר כזה, אמנם בצבעים אחרים (כתומים), עובדת אלילים מושבעת, ועד היום אני עוד נוטה חיבה אל כמה "אלילים" כאלה, מתוקים ומרנינים, כחולי פנים למשל, יושבים על פרח הלוטוס ונוצת טווס נעוצה בשיער, וכן, כן הפצתי ושירתתי ועטיתי על פניי ארשת קורנת, ואולי אולי בגלל הזמן ההוא, שכבר נגמר עד מאד, אני כל כך רגישה להפצות האלה, להיררכיות, להתנדבויות השונות, לשימוש בשפה אחידה של "הקבוצה" , לשלילת מי שלא הולך בדרכי, וגרוע מזה, מי שדמו לא מאותו מקור של דמי…

 וכדי לא לסיים בשחורות, אני מביאה את גרובר המצחיק בשריקתו הנהדרת