חרדת ההשתייכות

 אולי אני לא יודעת. אולי אני לא צודקת. אולי אני לא רואה. אולי אני לא זורמת, גמישה, פתוחה, חכמה, מקבלת, מתחברת. כן, אני לא מתחברת. לא ניחנתי בסגולה הזאת, כמו מאות האנשים שפגשתי אתמול שהתנועעו סביבי בהמיית ההתחברות.

למרות שידעתי מראש שלא "אתחבר" הלכתי, כי הבטחתי למישהי אחת, שרק אתן סיכוי פעם אחת לחוויה הזאת, והתעקשתי לשבת בצד, למרות שלחצו עלי  "נתיניו" להתקרב "כדי לחזות מקרוב ב"בפני המואר", אבל הצלחתי לשבת בשורה הלפני אחרונה בצד, להסתיר פניי ממצלמות הטלוויזיה והסטילס המהבהבות ללא הפסקה, המנסות לתעד את ההתחברות הגדולה.

שני ביטויים מקוממים אותי ביותר: דם יהודי ועונש. והם נאמרו מיד בתחילת הערב.

מבהילה אותי ההיסחפות הזאת. כריזמה מרתיעה אותי (ואגב, אני לא מבינה על שום מה הוא, "הרב", מוגדר ככריזמטי), מבהילים אותי ההמונים, מבהיל אותי ה"ביחד", מבהיל אותי אובדן הבחירה האישית, ובעיקר מבהילה אותי מילת הדגל שלהם: הפצה. אתה עושה את מלאכתך לגמרי רק אם אתה מפיץ. אינך צריך לעשות שום דבר אחר מלבד להפיץ. ואם לא תפיץ- העונש ממהר להגיע בימים נוראים אלו בהם מתפרק העולם.

יצאתי משם נחרדת כולי. לא בגלל שהעולם מתפרק, אלא בגלל פניהם הסחופים של האנשים שראיתי שם.

"הרב" ההוא אמר שמי שיושב כאן בפעם הראשונה בוודאי אינו מבין דבר. ואני תהיתי מה מבינים כל האחרים עם פני הסמיילי שלהם, כי המאור הגדול (ה"לייט") כבר נכנס לתוכם והם הם משמשים כפנסי העולם החשוך, ואני

בחשכה יושבת, פני מוסתרות מאחורי שערי השחור הסתור ואין ברצוני להתקרב לשום פנס באפילת השביל בו אני הולכת עכשיו, דווקא עכשיו

 ולא שלא הייתי בדבר כזה, אמנם בצבעים אחרים (כתומים), עובדת אלילים מושבעת, ועד היום אני עוד נוטה חיבה אל כמה "אלילים" כאלה, מתוקים ומרנינים, כחולי פנים למשל, יושבים על פרח הלוטוס ונוצת טווס נעוצה בשיער, וכן, כן הפצתי ושירתתי ועטיתי על פניי ארשת קורנת, ואולי אולי בגלל הזמן ההוא, שכבר נגמר עד מאד, אני כל כך רגישה להפצות האלה, להיררכיות, להתנדבויות השונות, לשימוש בשפה אחידה של "הקבוצה" , לשלילת מי שלא הולך בדרכי, וגרוע מזה, מי שדמו לא מאותו מקור של דמי…

 וכדי לא לסיים בשחורות, אני מביאה את גרובר המצחיק בשריקתו הנהדרת

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “חרדת ההשתייכות

  • נועה אסטרייכר

    מצוין, איריס. הישמרי מהסמיילים המהלכים ותאוות ההדבקה שלהם. זו בסה"כ מגיפה בתחפושת עולצת.

    אהבתי

  • איריסיה קובליו

    כן נועה. תאוות ההדבקה. תחפושת עולצת. תודה שקראת

    אהבתי

  • mooncatom

    הדברים האלה עושים לי צמרמורות קשות.
    לא משנה מי הגורו,
    זה תמיד מפחיד.

    אהבתי

  • שוֹעִי

    הי איריסיה,
    זה מוזר. השארתי פה תגובה בצהריים בעקבות ההפניה שלך לכאן (אני מבקר פה מדי פעם לאחרונה אבל זאת הפעם הראשונה שאני מגיב). חשבתי כל הזמן הזה, שהתגובה שלי מחכה לאישור. אולי משהו קרה לה בדרך כי שלחתי אותה ממחשב אוניברסייטאי.

    בכל אופן, הצרה עם "המוארים" ועם "המנהיגים הכריזמטיים" (מנהיגים רוחניים ו/או פוליטיים) היא שעל פי רוב ישנו עם רב הטורח לשאת אותם על כפיים.

    כנראה שזה עונה על איזה צורך אנושי. נניח, אנשים נוטים להעריץ אמנים. לא ברור תמיד למה. העובדה שאדם יודע לצייר יפה, לנגן יפהף או לכתב נהדר, אינה מלמדת דבר על האדם שהוא.

    הדברים עוד בולטים יותר כאשר מדובר בפוליטיקאים או במגישים בטלוויזיה שיודעים לדבר יפה מול מצלמה או להרשיםקהל בדבריהם ובשפת גופם.

    בני אדם אוהבים משו מה שמהלכים עליהם קסם. אוהבים להעריץ ולהאדיר שמות. לא ברור על מה ולמה.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      שועי יקר, תודה על תגובתך. הקודמת לא הגיעה..
      כנראה שמטבענו אנחנו נוטים להימשך להשתייכות. זה מקל. אולי זה סוג של מלחמה במוות, מעבר לפחד/מלחמה בבדידות הקיומית הבסיסית. השתייכות לא חייבת להיות רק לקבוצה/מגדר כמובן אלא גם למשפחה וזוגיות. ההשתייכות מגדירה אותנו. וזה בסדר, בקטנה. למה לא, בעצם?
      אבל לי יש פחד מהשתייכות המונית בכפייה בעיקר בניצול ערמומי בעת מצבי משבר.
      ואגב, להעריץ אמנים? ציירים? יש דבר כזה? זמרים אולי כן, נניח, כי מוסיקה יודעת לפלוש עמוק ולכן היא גם מסוכנת בפוטנציאל, אבל צייר שמיטיב לצייר פורטרט של אימא שלו? גם אם שלושה יכתירו אותו, הוא לא יהווה סכנת חיים:)

      וכיף שאתה מציץ בבלוג שלי לפעמים, גם אני גיליתי אותך לאחרונה.

      אהבתי

  • דודו פלמה

    הייתי פעם בכנס החזרה בתשובה של הרב אמנון יצחק.
    הקהל היה אחוז קסם, אני הייתי אחוז בבחילה.
    הם נאקו מהנאה באופן חריג, ואני רק הלכתי והתרחקתי באותה עת מהמין האנושי. ככל שהוא הפחיד אותם יותר כך הם גם אהבו אותו יותר. זה היה כל כך פתטי עד שזה כאב.

    קשה לי לבטא עד כמה הסוג הזה של רגשנות מצטופפת הוא נחות בעיני.
    אך ככל שחלף הזמן כן גבר כעסי על הרב אמנון יצחק. האנשים שהצטופפו וייחלו למוצא פיו היו בני אדם שחיפשו משמעות בחיים. מה שהוא עשה שם היה דומה למי ששולח תינוק לשוטט לבד בנתיבי איילון בשעות השיא.
    זה היה כל כך מקומם ולא מוסרי שכמעט ונכנסתי והתלוננתי בתחנת המשטרה הקרובה על הטרדה המונית של קטינים לא בגירים.

    אהבתי

    • איריסיה קובליו

      דודו, אני מניחה שאתה יודע במי מדובר.. בכל אופן הכביכול חילוניות של זה מקוממת יותר. וגם פה האיפיון של התאנקות.. וכשרציתי לצאת בסוף, כשהתחילו הריקודים כביכול, החיבוקים הדביקים האלו, ממש חסמו אותי בדרך, כל מיני נתינים, כאילו בפקודה, למה, למה, תשארי עוד קצת, יש פה אהבה, מה את מפחדת, ואני רק נכנסתי למכונית שלי ובפול ווליום שמתי את המוסיקה הכי קצבית שיכולתי למצוא כדי לנקות לי את הבחילה מהראש. ואפרופו משטרה, גם לי זה עלה בראש, אכן לא מוסרי

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: