גילוי נאות: רוב ריחות הבשמים חונקים אותי פיזית ממש.
אני דומעת, נוטפת, משתעלת, מתגרדת. אני מנסה בכל כוחותיי לפלס דרך בין שבילי הכלום הדקיקים לתוכם איכשהו הריח לא חודר. בתרגילי אקרובאטיקה פנימיים (שאף אחד חלילה לא ירגיש) אני מסניפה את הכלום.
הרבה פעמים שואלים אותי תלמידיי אם אני מצוננת ואני מתרצת בסתם אלרגיה. בעולם היוגה מומלץ להגיע לשיעור ללא בשמים או ריחות חזקים אחרים (שום, בצל) ולכן שם, כשהייתי מורה ליוגה, יכולתי לתרץ את הסתייגויותיי הבלתי נשלטות ב"חוקים". אבל בציור?
איך אוכל להסביר לתלמידה אהובה שלי, זו או אחרת, שהבושם שלה הורג אותי?
ולא רק לתלמידה אלא גם לחברה שבאה אלי הביתה והבושם שלה נטמע בספה שלי לפעמים יומיים שלושה אחרי.. ואולי היא תגיד, איך זה יכול להיות, אני אפילו לא שמתי היום בושם. ואתמול? כן, אני יכולה להריח בושם מבגד שהיתה עליו טיפה מלפני שבוע.. וזו צרה ממש, כי לפעמים יש מצב שהבושם הופך לכדור קטן שמתגלגל בנחיר זה או אחר, כמו אוגר מסתובב אינסוף על הגלגל שלו בלילה.
במשך שנים אני מנסה לחקור את "הבעיה" המסתמנת בעיקר כלפי בושם ופחות קריטית ברוב המוצרים הריחניים האחרים. משנה לשנה הרגישות גדלה. וכן, כן קראתי את "הבושם" המזעזע. וגם קראתי שבושם מורכב משלוש שכבות, הקליל, המופק מפירות הדר ומתנדף תוך כמה דקות, המרכזי שהוא הריח הדומיננטי הבולט והמאפיין של הבושם הנבחר, והעמוק, הוא הנסתר, ה"מתנחל" אצל המשתמש, בשימושים חוזרים, ונטמע לעיתים עם ריח הגוף לאורך זמן. אותה בשכבה עמוקה משתמשים הרוקחים בטחב, פטריות ושומן המופק לעיתים קרובות מבלוטות של חיות. השכבה העמוקה הזו הכרחית ביצירת בושם והיא איננה נקלטת בחוש הריח הנורמלי. ואותה שכבה כנראה מצליחה להדוף את שתי השכבות המלבלבות של הבושם ולחדור ישר לאפי ולנשימתי. בלוטות של חיות…
ומייד עולה בי אסוציאציה נוראה של שימוש בשומן אדם להפקת סבון באותם זמנים חשוכים..
הנושא הוא מרתק רחב ואפשר לכתוב עליו בהרחבה, אבל אני דווקא רציתי לכתוב על ריחות שגורמים לי עונג ואושר כזה עד שכרון חושים עילאי. והם הם הלוקחים אותי לגבהים אקסטטיים בריקוד עד עילפון. אבל במקום לכתוב עליהם אביא את ציור המדהים שנפגשתי בו במקרה, בגלריה חשוכה, נטושה ופרוצה, הסמוכה לארמון רב מבקרים בפראג. ראיתי את הציור ועפתי מייד עם המעולפת השמיימית:
ולמרות הטקסט המסתייג נחושות מבשמים, אני מביאה תמונות של שלושה בקבוקים מדהימים של בשמים. זאת לשם החיוך 🙂
װ14 בנובמבר, 2011 at 9:01 pm
תודה איריסיה . אהבתי. אני אכן שונאת את ריח המושק המלווה כמעט כל בושם ורק עכשיו הסברת לי שיש רגישות ממני. כשאני בוחרת בושם ואני אוהבת , רק לא עם ריח מושק. אם אני מצליחה לזהות אותו ואם לא, אבוד לי ואני לא משתמשת.
נ.ב. האם יה שורה בשמך?
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 7:36 am
תודה מירינקה, לקח לי הרבה זמן אומץ לגילוי הנאות הזה…
ובאשר ל- יה…:)
אהבתיאהבתי
װ14 בנובמבר, 2011 at 11:53 pm
כתבתי על זה פעם, על ריח בושם בכפייה, שחודר לפרטיות ולנחיריים והוא סוג של אלימות. שלא לדבר על זה שעם הריחות העזים האלה אתה ממש לא יכול לבגוד באשתך.
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 7:39 am
יעקב, ברוך השב לארצנו
ואין ספק שבושם ואפטר-שייב עושים את מלאכתם ביסודיות
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 8:54 am
לא ידעתי…מקווה שלא מפריע לך ריח הבושם שלי… אני "מכורה" לבשמים, אין יום בלי…הבקבוקים מקסימים, לא הייתי מתנגדת לאחד (או שניים).
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 2:20 pm
ורד, את הרגישות לריחות כנראה ירשתי מאבא שלנו…
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 2:11 pm
איך כתבת איריסיה "להתעלף מזה" אז כן הבנתי מדרכך, את התרתי משמע של הכותרת הזאת ואהבתי זאת והבקבוקים להתעלף מהם!!!
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 2:21 pm
כן, עולם מוזר, שריתי, אותו דבר שיכול לגרום לך עונג שמיימי גם יכול להרוג אותך, הכל תלוי בהקשר וברגש הנלווה כנראה:)
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 4:42 pm
מה שבעיקר יפה בעני בבשמים הם הבקבוקים שלהם וגם על זה, הייתי לרוב מוותר. זאת למרות שלפעמים, בכל זאת, עדיף ריח בושם עדין על ריח גוף תוקפני. ובכל זאת, לא ממש איש של בשמים אנוכי. אבל אם נשים אוהבות בשמים – מי אני שאומר להן לא?
נ.ב.
התמונה בהחלט מעלפת.
אהבתיאהבתי
װ15 בנובמבר, 2011 at 4:58 pm
יופי, האם ריחו של הבושם יכול באמת לכסות ולהסוות?
ולא רק נשים אוהבות בשמים:)
אהבתיאהבתי