מה זה להיות מורה- הרהורים חלק א'

שנים רבות אני מלמדת ציור במסגרות שונות ובכל פעם מתהפכות בי התלבטויות. מצד אחד אני יודעת מה צריך ואיך להוביל מנקודה לנקודה, אני אפילו יודעת להיות מתודית ומצד שני יש לי נטייה לקחת את התלמידים שלי למסעות האישיים שלי, לגילויים ולהרפתקאות הפרטיים שלי. אני מתלבטת אם צריך להיות מרחק, הפרדה, גבולות ברורים, נבדלות, או שכולנו חברים למסע משותף, כל תלמיד ממקומו, ללימוד אחד מגדול מכולנו, הדבר האחד שכולנו נוהרים אליו והוא נוהר אלינו ביופיו, מתגלם מדי פעם באינספור צורותיו, צבעיו, קרינתו

בעבר המערבי ובלימוד במזרח התלמיד היה יושב בבית המורה, בסטודיו של המורה כשוליה ולאט לאט במשך השנים היה לומד אותו ואולי יוצא לדרך עצמאית. התלמיד של העבר היה נדרש לוותר על האגו, על הביטוי האישי, וללכת בכניעה אחר המורה הכל יודע. המורה היה במסע משלו ותלמידיו נושאי כליו. האם המורה היה יכול להתקדם במסעו, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה תובנתית ללא נושאי כליו? ללא תלמידים? זו שאלה. לפעמים מספיק תלמיד אחד כדי להיהפך למורה ולהתחיל במסע, כי מסע זה דיאלוג: עבודה פנימה והקרנה החוצה כדי שמישהו יקלוט.

הזמן הזה של תלמידים כשוליות הסתיים. זה לא יכול להתקיים בזמן ההווה.

בזמן ההווה רוב התלמידים באים למורה כדי ללמוד טכניקה. רוב התלמידים לא מתעניינים במסעות האישיים של המורים שלהם ולא יעלה על דעתם לשבת עם המורה בביתו  שנה שנתיים ולהיות שותים למסעו. כיום תופעת האינסטנט נפוצה ותמידי שנה א' בבית ספר ממסדי כבר מציגים תערוכה עם ארשת פנים רבת חשיבות.  ישנם בתי ספר נחשבים המאכלסים תלמידים שלא יודעים להגיד בדיוק מי המורה שלך, האם היית אי פעם בבית שלו או קראת דברים שכתב, האם אתה יודע מה הוא אוהב לאכול ואיזה ספר מונח על המיטה שלו? מוזר, דווקא ב"תרבות" החשיפה הרווחת היום, הריאליטי, הבלוגים, הפייסבוק, מעטים יודעים על הנשמה של המורה שלהם.

אז פתחתי בשאלה: מה נכון, ללמד באופן מובנה ורישמי, או להיות אני

ולקחת אתי את כל מי שרוצה לבוא לגילויים האישיים שלי. בדרך כלל אני משלבת, אבל התלמידים שלומדים אצלי בבית, במסגרת לא פורמאלית ללא תעודות, תערוכות וכו', אולי זוכים ללכת אתי למסעות אישיים, אולי לא תמיד אומנותיים, אבל מה זה אומנות אם לא החיים בעצם? ואם בא לי לחמם את ליבם במרק באמצע חורף, אני מכניסה לסיר לא רק בצל וסלרי, אלא גם את הספר המדהים שקראתי אתמול ודמעות ופרחים מצוירים וחלום שלא מרפה ומעט יין לבן ובזיליקום מהאדנייה שבחלון- כי לאכול מרק בצוותא, זה שיח אהבה בין מורה לתלמידיו שהוא לא פחות חשוב משיח גלריה של תערוכה פופולארית.

לפעמים בסוף השיעור, במיוחד בשעור כזה שהוא בביתי הפרטי, אני שואלת את עצמי מה בעצם לימדתי היום? הרבה פעמים  אני לא יודעת את התשובות. לפעמים אני חושבת שהדבר העיקרי שאולי אפשר ללמוד ממני זה שהחיים גמישים, משתנים כל הזמן, לא יציבים, מלאים בגילויים מרתקים, אכזבות, ציפיות, הפתעות וקסמים, חיים… ואולי רק דבר אחד אמרתי, או לא אמרתי, או אמרתי מזמן ונקלט היום, או ייקלט בעתיד, מה זה בעצם משנה…

המורה שלי, ניל ווליבר ז"ל, היה נכנס לסטודיו שלי, מעיף מבט, מתיישב על כורסא עם פניו לחלון ושואל אותי על המצב הפוליטי בישראל, או מספר על תוכנית טלוויזיה בנשיונאל ג'אוגרפיק שצפה בה אתמול ואז שוב מסתובב אלי, ניגש לאיזה ציור ונוגע בנקודה מסויימת ואומר: BLUE MAGANIZE  זה הצבע שיעזור לך בחיים, שולף שפופרת מהכיס שלו ונותן לי ויוצא.

והיום, עשרים שנה אחרי, אני עדיין דומעת עם חיוך כשאני נזכרת במחווה ההיא ואת השפופרת ההיא אני עדיין שומרת קרוב על ידי כשאני מציירת

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

8 responses to “מה זה להיות מורה- הרהורים חלק א'

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: