הבגידה (שם זמני)

התחלתי לקרוא אתמול בלילה ספר שהתגלגל לידי, איכשהו. יש בו סיפורים מהעולם ההינדי שאני מכירה היטב. לא יודעת למה נמשכתי לקרוא את הסיפור הראשון שכמובן עקץ אותי קשות והדיר שינה מראשי המעורבל.

שם הספר: "מספר הסיפורים ועולה רגל יחף" מאת אריאל גליקליך*.

הסיפור הראשון, דף וחצי, מספר על איש שנפל לתהום ללא סיכוי להצלה. מעט תותי הבר שבתחתית התהום אזלו והוא גווע לאיטו. אבל להפתעתו קוף ענק, בעל עיניים וקול אנושיים עושה מאמצים על אנושיים, יורד לתהום ובשארית כוחותיו מצילו. כשהם מגיעים למעלה הקוף הרוס מעייפות. הוא מבקש לשכב לנוח לפני שיראה לאיש שנפל את הדרך אל מחוץ ליער האכזר. הוא מבקש מהאיש לשמור עליו בשעת מנוחתו. בשעה שהאיש שומר עליו מתעורר רעבונו. מציף אותו. הוא נעשה כל כך רעב שאינו יכול להתגבר על ערכי מוסר מתבקשים ומשליך בחוזקה אבן על ראשו של הקוף, כדי לאכול את בשרו אחרי שיוציא נשמתו. המעשה לא מצליח והאבן רק פוצעת את הקוף המזועזע, אך במקום לכעוס ולנקום, הקוף מגיב באצילות ובמחילה ומוביל את האיש את מחוץ ליער כשהוא אומר לאיש שבסופו של דבר יבוא תשלום על החטא הזה.

הקוף מתנהג כקדוש ואילו האיש מתייסר נוראות במהלך השנים הבאות. הוא לא מבין איך הוא העז לבגוד כך הקוף הקדוש הזה. לא רק שהקוף היה קדוש בזה שהצילו, אלא קדוש כפליים בזה שגם לא התנקם בו על מעשה הבגידה.

האיש, מרוב ייסורים, נעשה מצורע ורואה את ייעודו בהפצת חוקי השכר ועונש, המוסר, ומנסה ללמד ולמנוע אחרים אלימות ובגידה, כשמחלת הצרעת שלו מהווה דוגמא אישית.

הדבר הראשון שעולה לי לראש: רודפים אחרי. הנה אני פותחת ספר להירגע לפני השינה והסיפור הזה מתפוצץ לי על הכרית.

הסיפור הסתובב לי בראש כל הבקר.

כן, ישנם מצבים שאי אפשר להציל את עצמך. את זקוקה להצלה מבחוץ (מרית!…)

ישנם מצבים שאכן נשלחת אליך זרוע ארוכה של חסד.

אבל המוח שלנו בנוי על "קח ותן"- יסודות המוסר הבילט- אין שלנו. מישהו הציל אותי- אני חייב לו את חיי.

מחשבה: הצלה אמיתית היא הצלה שיש בה צמיחה, גדילה, ריפוי, כוח הבחנה אינדיווידואלי, יכולת לבחור.

האם האיש שניצל קיבל את התובנה הזו? לרגע, באופן אינסטנקטיבי, הוא מקבל כוח. זה לא הרעב שמכריע אותו, אלא החיבור לעצמי, לבחירה, לכוח לצאת ממצב באופן עצמאי. הוא מבין שהקוף גמר את תפקידו. לא בגלל שהקוף נחות ממנו, אלא בגלל שהאיש הרוויח את חייו והוא ממשיך לשלב הבא, למדרגה הבאה.

אבל מה עוצר את התובנה הזו, או מה מכשיל את תוכניתו? רגשות האשם שלו, הבילט–אין של ערכי המוסר כפי שהבנתו המוקדמת התעוררת לבלבל אותו. המושגים, הערכים של חייו לפני שנפל לתהום.

האיש מתמלא ייסורים המובילים למחלות נוראיות והוא הופך למטיף.

הוא לא ממריא.

סיפור מטריד, הקשור לפוסט הקודם ושרשרת התגובות הנלוות.

שנים רבות הסיפורים ההינדים האלה נזרעו בעורקי הדם שלי. אינני יודעת כמה זמן יידרש להמריא מהם.

איריס קובליו, אקוורל, 2005-11

* ספר מופלא ונועז מבחינת הסיפורים הלא נפוצים שמביא המחבר והמסע שהוא לוקח אותנו מתוכם לניעור תפיסת העצמי שלנו. אהבתי מאד את הספר.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

11 responses to “הבגידה (שם זמני)

  • שרית שמיר

    מדהים אבל בדיוק פרסמתי אצלי פוסט אודות הסרט הצרפתי אהבתיה, המספר סיפור בגידה והחלטה בצדו שמשפיעה על 20 שנות החיים הבאות,
    ואני חושבת על מה שאת כותבת כאן ואת מה שקראתי אצלך אתמול והתגובות
    ותמיד נדמה לי שהרי שיש לנו מן משהו כזה שאומר שאם נבגוד בעצמנו זה בסדר
    יותר בסדר מאם נבגוד באחרים, והספר הזה שהבאת לכאן ושכר ועונש הכל נכנס אל אותה שאלה המדברת על – בגידה בכלל ובאחר ובעצמנו האם זה לא אותו הדבר? האם אם נמחל וכי בצד המחילה נצפה לנקמה זו לא בגידה? האם לקבל זאת בנימוס זה לא כי, ויתרנו לעצמנו קצת, ואם קיבלנו זאת בנימוס האם זה כי חשבנו שהעולם הוא עגול ולא לעולם חוסן….

    ואיריסי אני בכזה שבוע עמוק ופילוסופי שלא יכולתי שלא להיסחף אחרי כל מילה כאן בפוסט ובטח יעלו בי עוד מילים רבות ונוספות🙂.

    אהבתי

  • לי

    מרתק הניתוח שלך את הסיפור… ובאמת יש בסיפור איכויות רודפות, משהו מטבעו של סיוט לילה…

    אהבתי

  • לי

    והאקוורל מדהים…

    אהבתי

  • איריס קובליו

    שריתי, עוד לא קראתי את הפוסט שלך ומכל מה שכתבת עולה השאלה ששאלת אם לבגוד בעצמי ובאחר זה לא אותו דבר. אם תופסים את האחר כלא קיים בעצם, אלא כשיקוף של העצמי, אז כן, זה אותו דבר. אבל הכוונה היא לא בהיבט הפילוסופי הזה, אלא כשהאחר מיצג עמדה השוללת את חירות העצמי, כשהעצמי הופך לקורבן של האחר. אז במקרה כזה עדיף להשאר נאמן לעצמי מאשר נאמן לאחר, ואני מפנה אותך לכאן:
    https://hologramit.wordpress.com/%D7%91%D7%99%D7%95/

    אהבתי

  • יעקב

    יש לי מנהג מוזר, שבמקום להגיב לדברים אני מגיב לאסוציאציות שלי, אבל זה כמובן לגיטימי ואפילו זה בדיוק מה שעשית לסיפור. ואני, סתם נזכרתי בבדיחה

    איש אחד נפל לתהום וברגע האחרון נאחז בשיח קטן שצמח על קיר המצוק. הוא תלוי בין שמיים וארץ, לא יכול לטפס ולא יכול לקפוץ והשיח הולך ומתרופף. "הצילו!" הוא צועק, "הצילו! מישהו שומע אותי?יש כאן מישהו??" שקט, ואז בת-קול נשמעת- "כאן אלוהים. אני אציל אותך. עזוב את השיח. תן לעצמך ליפול, ואני אאסוף אותך ואציל אותך. אל פחד"
    כמה שניות של שקט, ואז האיש צועק בקול "יש כאן עוד מישהו?"
    ובכל זאת, מילה על הסיפור – האם הקושי המוסרי הוא של החובה והחבות לקוף, או שבפני עצמו, בתור ספירה חדשה, גם אם אני לא חייב ומחוייב, אני לא פוגע לרעה בזה שהציל אותי, ועוד דרגה אחת, בלי קשר לעבר, מעשה ההרג של דבר אנושי, הרי הוא זה שאיננו מוסרי. ולא שמוסר ומוסריות הם לא בעיתיים מרגע לידתם.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      יעקב, אני מכירה גרסה אחרת: אדם דתי מאמין , עומד על גג בנין בוער. מגיע שוטר ומבקש להצילו. המאמין מסרב ואומר: אלוהים יציל אותי. אחר כך מגיע אליו כבאי עם סולם ארוך ומבקש להצילו. המאמין שוב טוען שאלוהים יציל אותו. ואז מגיע הליקופטר להצילו ושוב המאמין מסרב באותה טענה. ואז הוא נשרף עם הבית. המאמין מגיע כועס לגן עדן ושואל את אלוהים: מדוע לא הצלת אותי? כל חיי האמנתי בך. אלוהים עונה לו: שלוש פעמים באתי להצילך. פעם כשוטר, פעם ככבאי ופעם כמסוק. בשלושתם לא האמנת.

      ועל החלק השני של תגובתך אענה אחרי שאקח כמה נשימות פסק זמן

      אהבתי

    • איריס קובליו

      יעקב, מההיבט הצמחוני כמובן שאין לפגוע בקוף (אגב, מה ההבדל בין קוף, תרנגולת, פרה או דג?) מההיבט ההישרדותי השאלה מסתבכת. האיש היה חייב מזון כדי לשרוד.
      אני חושבת שהקוף הוא רק סימבול. ויותר מזה, הקוף כ"אחר" לא קיים, אלא הוא חלק פנימי של אותו בן אנוש, המתלבט ומתחבט בשאלות וערכי מוסר נרכשים מתוקף היותו בן אנוש. המאבק שלו הוא פנימי. בהמשך אותו בן אנוש ממשיך במאבק עד סוף חייו, לא מתגבר על המכשולים הפנימיים המתעוררים בתוכו כדי לקבעו במצב מורכב, סובל ובלתי מתעלה.

      אנחנו תופסים "התעלות" כמהלך רוחני גבוה, יחודי, נדיר, אבל לפעמים דווקא בפשוט, בהחלטה ובבחירה הראשונית טמונה המדרגה לעליה בשלב.

      אהבתי

  • שרית שמיר

    איריסי
    אני אכן מסכימה אתך, זה נכון כשהעצמי הופך לקורבן של האחר
    אז עדיף להיות נאמן לעצמי, מאוד מדויק ונכון
    ואני כבר נכנסת אל הקישור שהנחת עבורי…

    אהבתי

  • שרית שמיר

    איריסי ואני שוב חוזרת לכאן
    כי רציתי לומר כבר בימים הקודמים ושכחתי משום שנבלעתי אל המילים שלך
    אבל הציור ואוו הציור שלך ואת יוצאת שם מן הבטן , מאוד חזק עבורי
    ואם הזכרת זאבים בכל הפוסטים בין מילים ותגובות לא יכולתי שלא לחשוב מתוך הציור הזה, על בטן הזאב ומה בתוכה מתוך האגדה כיפה אדומה, אף כי כאן זהו לא זאב ובכל זאת, כזו היא האסיטואציה הבאה אליי מיד כשצפיתי בציורך🙂

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: