מה שאני רואה

-למה העיניים שלי כל כך עצובות, ככה אני נראית?

-אלו לא השפתיים שלי, זה יותר דומה לשלך

-מה, כל כך הרבה קמטים יש לי על המצח?

-מה, אני כזה ירוק?

אלו תגובות שאני מקבלת הרבה פעמים מאלו שאני מציירת את דיוקנותיהם.

השבוע ציירתי אדם קרוב, חרדי. הוא לא היה בטוח שזה מותר.

וגם אני, התלבטתי והתחבטתי בשאלות ובהרהורים חוצי גבולות של מבט האמן.

חשבתי על קראווג'יו , איך שהוא שוב ושוב מצייר את שפתיו שלו עצמו, התשוקתיות, גם כשהוא מתבונן באחר. חשבתי על וורמיר, איך אותן עיניים מופיעות שוב ושוב. חשבתי על מה שאנחנו רואים בפניו של האחר גם כשאנחנו לא מציירים. מהי הבחנה, מה אנחנו מפרשים שאנחנו רואים ומהי חדירה למרחב הפרטי של האחר. האם זה אפשרי, האם האחר באמת קיים?

Caravaggio

חשבתי לא רק על ציור דיוקן, אלא על  צילום. המצלמה הרי איננה מפרשת. היא משרת נאמן בידי הבוחר לצלם. מצלמה טובה לא תעוות פרופורציות וניתן יהיה להגיע קרוב למדי לתצלום דיון "מציאותי". ובכל זאת מצולמים רבים נבהלים מהתוצאה.כך הם לא רואים את עצמם במראה. אז אולי עדיף להם, אם הם מאד רוצים את דיוקנם העצמי מתועד, שצייר "ריאליסטי" יצייר אותם, עדיף בצבעי שמן.

צייר מיומן וכישרוני, שיודע לרשום היטב ובעל סבלנות מרובה ליצור דיוקן מושלם של האדם שמולו, יכול להעלים קמט, יכול לעגל מעט את הזווית ה"מתעוותת" עם הגיל של קצה העין, להוסיף כמה חוטי שערות בחלק השמאלי המתקרח של הראש, להוסיף מעט אדמדם אפרסקי ללחי הימנית, לא ממש מורגש לעין חוקרת, כדי שפני המצויר יראו חיוניים ואולי לבביים. צייר כזה הוא יותר ממנתח פלאסטי. הוא יירצה את זה שהוא מצייר. כלומר המצויר ייצא מרוצה, וכן גם עדיף שישלם למצייר הדיוקן כמו שמשלמים למנתח פלאסטי: 30 אלף שקל לפחות לציור דיוקן בצבעי שמן, בגודל 40×50  ס"מ..

יופי של מקצוע.

צייר כזה איננו מתבונן באדם אלא במודל. מבחינתו אין הבדל בין ציור כוס, כיסא ופני אדם. הוא גם איננו מתבונן לתוך פנימיותו. מה שמתגייס לעזרת הציור זה שכלו של הצייר, המנתח בקור רוח, מנותק מליבו, בעזרת כישרונו, הניתן בהחלט לרכישה והוא מעלה "העתק של המציאות" אל המצע שבחר.

באמת מעורר השתאות.

האם קרוואג'יו עבד כך?

או פיקסו, כשצייר את אחד הפורטרטים המרשימים של כל הזמנים, דיוקנה של גרטרוד שטיין:

picasso - Gertrude Stein

לצייר דיוקן בצבעי מים זה מסוכן. כלומר מערכת היחסים בין המצייר למצויר עומדת בסכנה תמידית, כי אף פעם זה לא יהיה באמת "דומה" לאיך שהמצויר רואה את עצמו, כי צבעי המים אינם "מחמיאים" אינם מסתירים. הם שקופים. הם שקופים לא רק מבחינת מהותם החומרית, הם שקופים כי באמצעותם נוצר רטט, הוויברציה שבין שתי נשמות, דיאלוג, תהייה, הרהור, עוצמה וחולשה בו זמניים, ניסיון של כיבוש וכשלון.

ובכך צבעי המים הם המופלאים מכל מדיה, כי דרכם אפשר לראות את פעימת החיים המשתנים ללא הרף, את הנתפס והבלתי נתפס, את הנראה ואת האת הנסתר, והם חושפים בעיקר את המצייר ולא את המצייר, כי כל כתם בא מנבכי הנפש, גם כשהוא נעשה כביכול באופן לגמרי לא מודע של האמן. כביכול.

ואני שוב חושבת על שאלת האדם החרדי. האם מותר שאצייר דיוקן שלו. אם הייתי רואה בו רק "חומר", לדוגמא מהו כוון צמיחת הגבות, או הזקן וכמה פצעונים יש לו בלחי השמאלית- אז לא רצוי. ואם כשאני מציירת אותו נחשף התת מודע שלו, מחשבותיו, רגשותיו, מאווייו- גם כן לא רצוי. זו לא המטרה. אבל אם נחשף איזה ניצוץ מנשמתו שהיא מעבר לאנושיותו- אפשר. ובעיקר אם דרך התבוננות בפניו אהיה בדיאלוג עם יכולת ההבחנה שלי, שהיא הרהור אחד עצום ומשתנה ללא הרף על תופעת הבריאה, אז למה לא?

איריס קובליו, אקוורל, 2011

איריס קובליו, אקוורל, 2011

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

12 responses to “מה שאני רואה

  • יוסי וקסמן

    תודה, איריס.
    מאמר יפה.
    והדיוקן של האיש החרדי – מדבר בעד עצמו.
    תמונה אחת שווה אלף מילים.

    אהבתי

  • רונית סלומון

    איריס!
    כל כך אהבתי את הפוסט הזה…..כמה נכון. נתת לי המון חומר למחשבה.

    תודה !

    אהבתי

  • לי עברון-עקנין

    היה מרתק לאתר את השפתיים של קרוואג'יו… ותודה על הפוסט, היו לי כל מיני מחשבות על הנושא הזה בין השאר בעקבות פוסטים קודמים שלך. מי יופיע בציור, המצייר או המצויר (וודאי ששניהם והדינמיקה ביניהם, באיזשהו אופן).
    ואם אפשר אני מזמינה פוסט על דיוקן עצמי – זה מרתק ומסקרן ומתבקש…

    אהבתי

  • שרית שמיר

    איריסי כמו תמיד אני כל כך אוהבת אותך כותבת אודות הדרך שלך בין המכחול והבד
    וכמו תמיד בדרכך הרחבה להדגמה אני לומדת על אמנים ודרכם ובעיני הפוסטים הללו המשוחררים אל העולם זו מתנה, וזה מחבר אותי מאוד אל המשפט הזה שלך מתוך הפוסט שכאן: אבל אם נחשף איזה ניצוץ מנשמתו שהיא מעבר לאנושיותו- אפשר ובעיקר אם דרך התבוננות בפניו אהיה בדיאלוג עם יכולת ההבחנה שלי, שהיא הרהור אחד עצום ומשתנה ללא הרף על תופעת הבריאה, אז למה לא?

    אז כן אז למה לא, ואני אלך רחוק מזה בעיני זו זכות גדולה וחובה אדירה להעניק או להעביר את אותו הרהור אחד עצום ומשתנה ללא הרף על תופעת הבחירה.

    ושוב אני מאוד רוצה לומר, תודה איריסי יקרה.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      שריתי, תופעת הבחירה- אני לא בטוחה שבחירה היא תופעה, היא יותר תכונה ויכולת אנושית לראות ולבחור ולהבחין בין התופעות. וזו אכן זכות. ישנם הרבה כלי עבודה בתוך מופעי הבריאה. אחד מהם זה הציור. הציור ככלי חקירה. תודה על התגובה המפרגנת.

      אהבתי

  • חני ליבנה

    איריס, פוסט עמוק כן ומענין, ומעורר מחשבות, בכלל היכולת שלנו לראות את עצמנו בעיני הזולת ובעיני עצמנו מבהילה אותנו, מפתיעה, ותמיד מלמדת משהו על המצויר והמצייר,
    תודה.

    אהבתי

  • ליאורה

    קראתי ומאוד נהנתי

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: