השראה

הבקר הצטיירה בעיניי ההשראה כמפלצת זללנית שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשביע רעבונה.

וזה אולי בגלל חלום ביעותים שהעירני בשתיים וחצי בלילה, בו ראיתי אותה מתחילה לרדת בכבדות מההר הכחול הגדול שהוסתר לאחרונה ע"י עננים כבדים, כחולים עוד יותר, כחולים כל כך, שרוב הזמן נראו כשחורים מרוב כחול.

בעצם זה התחיל בשבת בצהרים, עת ששכבתי על הספה מוצפת הבלי ייאוש ולא מוצאת נחמה בדבר, אפילו לא בהגיגיה המתוקים מדבש של האסופית אן שרלי, ספר שהתגלגל לידיי לשעשעני בסוף שבוע נוסף של ואקום פעור וחסר רחמים.

היה כל כך חם כשעצמתי את עיני כדי להפסיק להתלבט אם זה מוסרי לא ללכת להפגנת הצדק החברתי בתל אביב ולהתמכר לפוביית ההמונים שפשטה בהכרתי המנומנמת. ואז, בתוך הכחול שחור הכבד הזה הזדקר, לשבריר שנייה, חוד ההר. ניסיתי להתעלם אבל חוד ההר לא חדל להציץ עלי בעינו האחת.

ומשם החלה להתגלגל לה המפלצת.

 אחרי שני לילות, כלומר הלילה, היא החלה לרדת מההר. בכבדות. כבר הזכרתי את המילה כבדות, כי היא היתה כל כך כבדה, רדומה ומנוונת, אבל לא רדומה מכדי לקלוט את הסדק שנפער במסך העננים הכחולים שחורים וכך פילסה לה דרך, עד שנגלה לעיניי ההר הכחול שהבהיר בינתיים ונעשה לתכלת כסופה, עליו התגלגלה במורד המפלצת.

 גם כשהדלקתי את האור היא לא הסתלקה, מפלצת ההר. נהפוך הוא, היא תבעה את שלה:

    עוגיות

                 עוגיות

                           עוגיות

ואני ידעתי שהיא תחטוף אותי. ואני רציתי שהיא תחטוף אותי.

ואני בעצמי הפכתי לעוגייה

רוטטת

חסרת בושה