פוסט מתודי וכמה הרהורים בכלל לא

הרבה תלמידים נורא רוצים ללמוד לצייר פורטרט בצבעי מים וזה נורא קשה, למתחילים וגם לאלה שאינם מתחילים, אבל בגלל שזה מעסיק אותי כעת וגם בימים אלו, לשמחתי, יש לי הרבה תלמידים חדשים לצבעי מים, שאלתי את עצמי האם אני יכולה להיות מתודית או לפחות להדגים משהו מאיך שאני עובדת.

הדבר הראשון שעלה לי לראש זה לתעד שלבים של ציור פורטרט. לצלם כמה שלבים. אולי אפשר יהיה ללמוד מזה משהו. נכון, יש סדנאות טלביזיה כאלה של "איך לצייר פורטרט ב 10 שלבים"… אף פעם לא ראיתי סדנה כזו ולא רק זאת אלא שבאף פורטרט שלי אני לא עוקבת אחרי שום שלב, ואין לי חוקים, אבל כן יש לי ניסיון, הצטברות של שנים נגיעה בנושא הזה, ואולי אני יכולה לנסות לתפוס כמה קצוות.

ולכבוד שעור טעימות אקוורל פורטרט שאני עומדת להעביר הערב אי שם, החלטתי לקחת צילום ולהדגים עליו תרגום לצבעי מים. הבת שלי גל מככבת בצילום האולפן הזה ובגלל שהיא מזכירה לי במקצת את הציור המפורסם של וורמיר "הנערה עם עגיל הפנינה" בחרתי אותו כפורטרט מענג.

אז בשלב הראשון רשמתי בעפרון מסוים וסודי, שרק מי לומד אצלי יודע את רזיו, רישום מהיר ולא מדייק במיוחד בפרטים.

 

ואולי אני צריכה להגיד שצריך דף מיוחד למה שאני רוצה להדגים. ולא רק דף מיוחד, גם צבעים מאיכות מסויימת, ולא רק זה, מכחולים עם צורה וגמישות מסוימים, ויותר מזה, נייר טישו זמין בכל רגע, שמיומנות השימוש בו יותר חשובה אולי מהמכחול, ואיך יושבים, ואיזה אור ואיזה משקפיים לקצרי רואי, מרחוק ומקרוב, ושלא יהיה קרם שומני על הידיים ועוד ועוד

ובינתיים בשלב השני (אני מאד משתדלת) אני מציירת את העיניים וזו תורה לעצמה, אבל נניח שכבר התנסינו מספיק בעיניים, מכל הבחינות שיש להתייחס לעיניים, ואני עוברת למעטפת העור של הפנים בנגיעות עדינות, קודם תשומת לב למקומות הבהירים, ואת אלה שהכי בהירים עדיף להשאיר ללא צבע או נגיעה.

אז איך להסביר, באיזה מכחול אני בדיוק מציירת? זה כל כך אישי. כמו הסכין המועדפת על טבח צרפתי (איזה דימוי בחרתי, מה לי ולטבחים) כן, יש לי מכחול כזה, אולי ארבעה כאלה, שהם המשך טבעי של האצבעות שלי, והם לא מהיוקרתיים, ושניים מהם כל כך מרופטים שאני מתביישת להראותם בציבור

אז הנה השלב השני

ובשלב השלישי הוספתי את השפתיים, שהם הדובדבן בקצפת הפנים (שוב דימוי מעולם האוכל, כנראה שאני רעבה)

 

ואת השלב הרביעי סרקתי, אבל בהקטנה בפוטושופ הוא נבלע בחורי המחשב שלי, ושם "טיפלתי" בחולצה הכחולה, והציור כל כך השתנה, כשהכחול הזה הגיע, אפילו שעדיין לא היה שיער, אבל אין לי תיעוד, לכן הנה השלב הבא עם השיער

את השיער, עם מהכחולים היבשים המרופטים שלי אני אוהבת להוסיף בשלב כמעט סופי, כי זה משחרר את המתח שלי מהציור, אבל זה עניין אישי. פעם בכלל לא הייתי מציירת שיער, אלא מדביקה שיער אמיתי, והרבה פעמים הייתי מוצאת את עצמי גוזרת משערי תוך כדי ציור.. אבל זה בפוסט אחר

ולבסוף  מסיימת את הציור עם כמה כתמי רקע כדי לתת איזשהו עוגן לפורטרט (גם זה לא תמיד, ולא חייב, ולא.. אלא לצורך הפוסט הזה) ואני מסתכלת על הפורטרט ו.. אוף, עוד פעם, אחרי כמה שעות התעסקות, אני מגלה שעין אחת גבוהה מהשניה וזה כל כך בולט לי, ואני לא יכולה לוותר לעצמי בתור "מורה" כי החלטתי שאת הציור הזה אני אנסה ללמד, אז אסור שתהיה שגיאה כה מפדחת (נכון, אני יודעת שהיופי הוא בשגיאות (ונערתו של מונדריאן צוחקת עלי עם נערתו של פיקסו) אבל אני מחמירה עם עצמי ו…

מוחקת את העין.

כן מוחקת

וכאן נשבר מיתוס צבעי המים מספר אחד: צבעי מים אי אפשר למחוק.

ובכן אפשר. ועוד איך אפשר.

זה כמובן תלוי בכמה סודות, אבל הנה הדגמה של הפורטרט ללא עין, ותסלח לי גל, אהובתי המתוקה באדם, זה  היה רק לשם הדגמה.

 ותיקנתי. הנה:

 

לא מושלם, אבל סוג של שעור.

 ועוד רציתי להגיד

שלצייר פורטרט בצבעי מים זה כן קשה ומאד מורכב, למרות שאפשר למחוק ושצריך הרבה הרבה שנים לנסות, וגם אולי לחפש את המשהו הזה באנשים שאתם מציירים, המשהו הזה שהוא מעבר לנראה, שהוא חיבור לאהבה, לא אהבה שאנחנו מכירים לבן זוג, ילדים, משפחה, אלא אהבה לטבע האדם, אהבה לבריאה, כי פני האדם הם הבריאה האלוהית המדהימה ביותר מכל התופעות שהעין שלנו קולטת ומתרגמת לקיים בעולמנו.