מארב

את אורבת מעלות השחר. את יוצאת מהמיטה כאילו התצפית הזו תבהיר את חייך. האור עולה לאט. כחלחל אפרפר מחוויר לורוד וצהוב, העלים מוריקים, הצפרים מתעוררות. גם הצופית שלי חוזרת למלאכתה ביחד עם גיצי המחשבות החורכות את הלב. את אורבת לטבע ואת גם אורבת לטבע האדם.

אורבת. הפירוש המילולי של המילה מארב הוא מלכודת. המילה בעלת גוון מלחמתי. תצפית נסתרת כדי לתקוף. אולי המילה הזו לא מתאימה. את מי אתקוף? אני צופה בציפור,  בסתר, כדי לא להבהילה, כדי ללמוד את שקדנותה, נאמנותה, תפקידה בחוקי הטבע. הציפור מצייתת לחוקי הטבע. והאדם?

האם אוכל להקיש מהתבוננות בטבע הציפור על טבע האדם?

ומהו טבע האדם? שקר, הונאה, בגידה, נקמנות, קנאה, חוסר יכולת לשכוח פגיעה, התאהבות עיוורת, יצר הרס, פחד מבדידות. האדם עוטף את עצמו בדגלים וכותרות יפות נפש: חמלה, טוהר, אמונה, נתינה, תרומה, סליחה, ויתור, צדיקות, חסד, אלוהים

האם האדם נוגע באלוהים יותר מהצופית המסורה?

מארב זו מדיטציה. ומדיטציה זו לא שלווה ונועם. מדיטציה זה מאבק. מאבק ארוך ומתיש, חמקמק ולרוב בלתי אפשרי. זו לא התבוננות בציפור שהולכת ובאה עם זרד אחד בפיה בכל פעם, זה לא עלים ירקרקים פיוטיים בזריחת יום, זו לא התפעמות.

מדיטציה זה להסתכל שוב ושוב על השדים שמנקרים במוח, על הרוע, האנוכיות, הכעס הנורא שלא מרפה גם כשנדמה שמתרחק. מדיטציה זה לא להבין את הכעס, זה לא להסביר את ההיגיון שבו וזה גם לא לכעוס בפועל. זה להסתכל. ללא שיפוט. ואיך אפשר כשכולך פצע?

 הנה הצופית המתוקה. נשלחה אליך משמים, אומרים לי. מנחמת. בסדר. אני מסכימה.