רשימת קיץ הזויה

זוג צופיות בונות קן בחצר שלי. הוא, צבעוני, מבריק, דקיק ומרצד, יושב על ענף גבוה ומסמן אשרות כניסה ויציאה, היא, אפרפרה, שמנמנה וחרוצה, טסה מצד לצד, בפיה זרדים קטנים, בונה במהירות שלא תיאמן מקום מכיל להטלה. יומיים קודם שניהם באו לשתות מציפור גן העדן שבאגרטל הסלון. ככה נכנסו, ללא מורא, בזמן שציירתי אפרסק

 ואז ישנתי כי היו צהרים חמים כשהטלפון צילצל: איריס, מה נשמע, איך את, איך עוברים עליך הימים האלה, חם, נכון? אני כבר משתמשת במזגן בלילה ואיך זה אצלך, מדברת מנדי, את זוכרת, מנדי מהגלריה, כן, אולי תבואי, תראי מה את עושה היום, אולי בעצם אני אבוא אליך, נשתה קפה עם גלידה, פתחו לידנו קונדיטוריה עם אקלרים נהדרים, אני אביא, איזה צבע את מעדיפה, את עדיין מציירת על תרופות? …אז את רוצה להיפגש? שאלתי, כן, בטח, אני אצלצל אליך עוד פעם ונקבע והיא סגרה. המשכתי לישון. בטח חלמתי. כשהתעוררתי לגמרי, אחרי שעה, בדקתי בטלפון ואכן היה צלצול ממנדי (שם בדוי)

 ועכשיו הוא לא רוצה אותי. כלומר בסוף שבוע. כי הוא רוצה להתנזר וסוף השבוע מיועד לשינה משותפת, או לפחות לאשליה של זוגיות, אבל הוא כן רוצה לפגוש אותי במסעדה ולא לתת לי לגעת בו, אפילו בקצה הברך, וכשאכנס למכונית בוכה הוא יסובב את הגב וילך מבלי להפנות מבט לאחור, ולפעמים יכתוב: את הרי יודעת שאני אוהב אותך תמיד, ולפעמים, מילה אחת, קרה יותר מקרח משונן. נקודה.

 ובינתיים אני מציירת אפרסק. מנגו. דובדבנים. משמשים. ענבים. תאנה פעורה. עץ התאנה הגיע לחצר שלי, לפני שנתיים, עם ששה עלים, ששת העלים נשרו בחורף הראשון. צמחו שישה באביב השני. שישה נשרו בחורף השני. צמחו שישה באביב שלאחריו. עכשיו קיץ. ואני יודעת. התאנה הזו לשישה נועדה. ולא לפרי. או גובה. או צל מנחם

 את תהי הצל המנחם, אמרה לי ע', את כבר, והנה, איפה, הם מתקבצים כאן לשבת, בקיץ הזה, רק פתחי זרועות, רוח קלילה, שקופה, ענבלית נושבת על פלגי מים, מרשרשים המכחולים באדוות צבעי חיים, זוכרת שחלמת פעם להיות מתקנת ציורים? הנה נהרות זורמים בתכלת והם, הם רוקדים איתך, כמה פז, וזהר ופלא, ודמעות גיל וחרוזים וכל יפעת ימים וחמדת הלב, זוכרת את משאלת הסימנים, הנה ימים באים ימים באים ימים באים, שרה לי ע' בין העלים

ניר סגל, מגזרת עלים, 2009