למה חזרתי לצייר "פרחים ופירות"

לפני כמה שנים התחלפו השכנים בביתי הקודם ובמקומם עברו לגור השכנים הרעשנים ביותר בעולם. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי רגישה ביותר לרעש, אבל הרעש שלהם שבר שיאים בתחושת ההטרדה שלי. לא אפרט את ביטויי קולותיהם הבלתי נסבלים מפאת פרטיותם, אבל בתוכי לא היה רגע שלא קיללתי אותם בכל הוריאציות שידעתי. מרגע שפקחתי את עיניי הם חדרו לתודעתי והרעישו את חיי. את רוב עבודתי אני עושה בבית ובאותה תקופה גם תרגלתי מדיטציה ויוגה וחשיבה חיובית שירדו לטמיון הגיהינום ההוא. במפגש מקרי (או לא מקרי) קבלתי עצה שנראתה לי מגוחכת ובלתי אפשרית: התפללי עבורם לשפע. שלחי להם אהבה. נאבקתי בשינוי הזה. אילצתי את עצמי לגייס את כל כוחות הנפש ההפוכים להרגלים שלי, כדי לבצע את המשימה. זמן קצר אחרי אותו "תרגול אהבה" הם זכו בסכום כסף רציני שבא מירושה פתאומית ועברו דירה

 אתמול קראתי על הביאנאלה לאמנות עכשווית בוונציה, שזה לב ליבה של הסצנה הבינלאומית של האמנות. אמנות רדיקלית, מונומנטאלית, פורצת גבולות ומשתמשת באמצעים טכנולוגים חסרי תקדים המעוררת תגובות רגשיות קיצוניות, היא האמנות המנצחת. אמנות שדורשת משאבים פיננסים גדולים, קישורים תקשורתיים ואמירות מזעזעות. קראתי את המאמר בהפסקה שבין אפרסק לאפרסק, מנסה ללמוד בכל פעם מחדש איך להסמיק את האפרסק הירוק ואיך להעלות עליו את פלומתו הלבנה כסופה,, איך לברוא מחדש, שוב ושוב, את האפרסק הנראה ולהבקיעו על דף הציור כשיקוף מסוים של "חיים". חיים על שולחן עץ המוצב בבית מגורים  אי שם הרחק מליבת מה שנחשב לאקטואלי, חדשני, מעודכן.

 איריס קובליו, צבעי מים

לפני כמה שבועות הורדתי את תערוכתי האחרונה. היו בה 250 ציורי פרחים שהוצבו בצפיפות, בתלייה לא שגרתית, שיכולה לעורר קשת הרגשות אצל הצופה. במשך עשור ציירתי פרחים בהפסקות שבין ציורים אחרים שלי שדרשו מאמץ רגשי לא פשוט.

לצייר פרחים היה בשבילי פעולת ריפוי, התחברות מחדש לביטויים הנעלים יותר של הקיום. ליקטתי את כל הפרחים האלו לקיר אחד, בו ניסיתי למפות את מסלולי תגליות האושר שמצאתי בין שבילי חיי העמוסים, המתהפכים. בניתי את קיר האושר.

 

אבל הקיר הזה פגש לא מאושרת אחת. היא לא יכלה להסתכל עליו אפילו לרגע אחד. הקיר הזה עורר בה את הכעס, הבוז והבוטות שנפלטו מתוכה ונורו לעברי. כל מה שהיא רצתה זה להעמיד אותי על יד הקיר הה ולהוציא אותי להורג. ומכוון שהיה לה משקל "טכני" בהתקיימות התערוכה, הורדתי אותה בטרם עת.

 כל 250 הציורים נארזו לתיק אחד שהנחתי באיזו פינה, מבלי לפרוק אותו כדי להחזיר את הציורים למקומם המכבד. בכל פעם שהייתי עוברת על יד התיק, צעקות הזעם שלה נקרו בראשי כרעש. לא הצלחתי להסיר את הרעש, גם לא בהליכות נמרצות עם מוסיקת ריקודים משחררת נהדרת. לפני כשבוע, בבקר שבת אחת, מפלס הרעש בשכונת מגוריי העכשוויים עלה לשיאים חדשים ואני שוב התמלאתי תסכול מגורל הרעש שרודף אחרי מבית לבית, ומייד להקה של רחמים עצמיים התייצבה חמושת קללות. אבל לא. לא הנחתי לה להשתולל. פירקתי את התיק עם ציורי הפרחים, סידרתי אותם במקומם המכבד, ולמחרת קניתי את פרח ציפור גן העדן, שני אפרסקים, כמה משמשים וחופן דובדבנים וחזרתי לצייר את "החיים".

 איריס קובליו, צבעי מים, 2005

וכשציירתי את ציפור גן העדן חשבתי מה לאחל לאותה אישה זועמת

המשך יבוא

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

19 responses to “למה חזרתי לצייר "פרחים ופירות"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: