בעלת הבית, אנג'לינה השיכורה, הניחה זר פרחי אלפים על השולחן שעל יד החלון הענק הפונה אל ההר הלבן תמיד. הביקור הראשון שלי שם היה בפברואר המושלג, לא היה ממש קר ובאפס מעלות אפשר היה אפילו לעשות בקלות את הליכות השחר, לראות איך השמש מפציעה מאחורי הוד ההר. מהחלון הגדול של החדר בו לנתי ציירתי את ההר ואת בתי החורף הפזורים למרגלותיו. את אף פעם לא מציירת פרחים? שאלה אותי אנג'לינה כשהביאה לי סיגליות מעורבבות בוורדים אוסטריים מיניאטורים, באחד מרגעי הפקחות הבודדים שלה, פרחים זה לא אני, חשבתי לעצמי והוצפתי בדידות חסרת תקדים. כאילו נלכדתי באור השלג הריק.
בשנה לאחר מכן שוב חזרתי לבית ההוא, אך הפעם בקיץ, ואת המועקה שכבר חדרה והתייצבה בלב הצליחו לפזר הפרחים הטריים שהיא הניחה יום יום על שולחני. זה היה מאבק לא פשוט ללמוד לצייר פרחים. התחלתי בהתבוננות ממושכת. אך כמה ממושכת יכולה להיות ההתבוננות בפרחים? הם משתנים מרגע לרגע. גם כשהם באגרטל הם עדיין חיים. זה לא טבע דומם. הם נעים, הם רוטטים, הם רוקדים, הם מדברים, הם שרים, הם מגלים סודות
צבעי מים מתאימים לציורי פרחים. יש בהם את כל התכונות שכתבתי בפסקה הקודמת. והם בעיקר רוטטים ויוצרים תנועה באוויר סביבם וביחד עם התנועה הזו הנוכחות שלהם נקלטת. בשפה הסנסקריט העתיקה קוראים לזה פראנה. צריך להתאמן וללמוד כדי להבחין בפראנה. היא תמיד קיימת אבל היא חמקמקה לעין השטחית.
עדיף להתבונן בפרחים באור יום. אור צפוני. באור הרך הזה אפשר ללמוד את הפרח. באור הרך הזה הפרח לא ימהר לסיים את חייו. זמן השינוי יהיה יותר איטי. אבל כדי ללמוד להבחין בפראנה, עדיף להניח את הפרחים באור כזה שיטיל צללים. הצללים הם לא הפראנה, אך הם המנהרה המוליכה את העין להתבוננות מעמיקה וחודרנית יותר אל מעבר לנראה. אפשר להתחיל להתבונן בביחסי הגומלין שבין הפרח לצללית שלו. אם התאורה באה ממקומות שונים אפשר להבחין בכמה צלליות וביחסים שביניהן. העין המתמקדת בצלליות קולטת את רטט הפרח החי מבלי להתמקד בפרח עצמו.
לפני כמה ימים נסעתי במכונית דרך רחוב צדדי בשכונה שלי. חלפתי על פני תמונה גדולה ממוסגרת שהיתה מונחת ברחוב, על יד פחי הזבל. מרחוק זיהיתי אותה: זר פרחים ורוד מגנטה רוטט בצבעי מים. חלפתי על פניה, כי מיהרתי, ובכל זאת, לאחר נסיעה של כמה דקות החלטתי לחזור. עצרתי על ידה ואספתי אותה למכוניתי. היא נסעה אתי לתל אביב. הייתי בדרך לחיפוש עבודה. לא ביקשתי ממנה לעזור לי ,אבל ידעתי שהיא מבשרת את אחד הסימנים, סימן משמיים, לשינוי. לזמן טוב יותר.
אנה טיכו, בוגנוויליה, צבעי מים, 1970
המשך יבוא
סקיצות. Sketches 
װ10 ביוני, 2011 at 11:25 am
מרתקת דרך הפרחים שלך איריסי ואני מחכה בציפייה להמשך שיבוא עוד…
תודה.
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 1:33 pm
פרחים הם אהבתי הגדולה, ואת מטיבה כל כך להביע את הרגשתי, אמשיך לעקוב …
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:12 am
אורית, תודה על תגובתך וברוכה הבאה לבלוג ומוזמנת להגיב 🙂
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:14 am
שריתי, עיניך תמיד קשובות ובכל פעם שאת מבקרת, את משמחת אותי
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 4:51 pm
מקסים. הסקרנות רבה, מתי יגיע ההמשך??
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:10 am
תודה גילה וברוכה הבאה לבלוגי
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 7:43 pm
איריסית, כתוב כל כך יפה וכן ומרגש והפרחים שלך קולעים למהות הפרח, ליופי, לדיוק שבו להשתנות העדינות והעזות, לא סתם את איריס.
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:09 am
חני, את מלווה אותי במסלוליי המגוונים על מפת החיים ואני זכיתי בך כתלמידה והרבה מעבר לזה
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 7:55 pm
מאוד מרגש כתבת איריס. הרגע של הבדידות כשאמרת "פרחים זה לא אני". והפראנה. והמפגש עם הציור של אנה טיכו – ןעןד בוגונוויליה, אני מכירה מישהו שבוגונוויליה הצילה את חייו.
וחשבתי כשקראתי, איזה כיף למי שילמדו אצלך בקרוב ציור בצבעי מים…
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:06 am
לי, לוכדת המרווחים הפיוטיים שמציצים בין אמירה לאמירה…
וכן, הבוגנוויליה מופיעה אצלי הרבה, זה כל כך מקומי ומלא הוד, והיא לא פוחדת מהשמש השורפת ופורחת בשלל צבעוני מעורר השתאות, אך בצד השפע המגוון והחזק הזה ישנם גם קוצים, ואולי הקוצים הם מה שמגינים עליה…
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 8:32 pm
איריס, הגדרת מה שלא הצלחתי לחשוב עליו עד עתה: העין מתמקדת ברטט, בצל, במשחק, לא בפרח עצמו. ניסיון לתפוס רגע של חיים. מהבחינה הזו, לצייר פרחים זה כמו לצחוק בפני המוות.
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 9:01 am
נכון אביבה, לצחוק למוות בפרצוף. בכל יצירה יש משהו מהנצחה, מהמהאבק עם המוות, או יותר נכון מהממאבק עם המשתנה והבר חלוף, אבל בפרחים יש כל כך הרבה חיים והשינוי כל כך מהיר ו"ללכוד" אותם זה באמת צחוק…
אהבתיאהבתי
װ10 ביוני, 2011 at 8:46 pm
אף פעם לא התבוננתי בפרחים ככה, תמיד החמדנות שלי לצורה וליופי ניצחה. מאוד יפה כתבת, בהצלחה בקבלת העבודה. יש שיר של סילביה פלאת', קשה ונפלא, על פרחי הצבעונים, שאני מאוד אוהבת ואת הדרך שבה הדימויים שלהם משקפים את נפשה
הַצִּבְעוֹנִים נוֹחִים מִדַּי לְהִתְרַגֵּשׁ, חֹרֶף כָּאן.
רְאֵה כַּמָּה לָבָן הַכֹּל, כַּמָּה שָׁקֵט, כַּמָּה כְּלוּא-שֶׁלֶג.
אֲנִי לוֹמֶדֶת שַׁלְוָה, נָחָה לְבַדִּי בְּשֶׁקֶט
כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר נָח עַל קִירוֹת לְבָנִים אֵלֶּה, מִטָּה זוֹ, יָדַיִם אֵלֶּה.
אֵינֶנִּי אַף אֶחָד; דָּבָר אֵין לִי עִם הִתְפּוֹצְצֻיּוֹת.
מָסַרְתִּי אֶת שְׁמִי וְאֶת בִּגְדֵי-הַיּוֹם שֶׁלִּי לַאֲחָיוֹת
וְאֶת תּוֹלְדוֹתַי לְמַרְדִּים וְאֶת גּוּפִי לַמְנַתְּחִים.
סָמְכוּ אֶת רֹאשִׁי בֵּין הַכַּר לְבֵין חֵפֶת-הַסָּדִין
כְּמוֹ עַיִן בֵּין שְׁנֵי עַפְעַפִּים לְבָנִים, מְמָאֲנִים לְהֵעָצֵם.
אִישׁוֹן טִפְּשׁוֹן, אֶת הַכֹּל עָלָיו לִקְלֹט.
הָאֲחָיוֹת עוֹבְרוֹת וְעוֹבְרוֹת, אֵינָן מַטְרִידוֹת,
עוֹבְרוֹת כְּמוֹ שְׁחָפִים אֶל יַבָּשָׁה בִּשְׁבִיסֵיהֶן הַלְּבָנִים,
עוֹשׂוֹת דְּבָרִים בִּידֵיהֶן, הָאַחַת מַמָּשׁ כְּזוּלָתָהּ,
עַד שֶׁאֵין לְדַעַת מַה מִסְפָּרָן.
גּוּפִי הוּא לָהֶן חַלוּק-אֶבֶן, בּוֹ הֵן מְטַפְּלוֹת כְּמוֹ מַיִם
הַמְּטַפְּלִים בְּחַלּוּקֵי-הָאֶבֶן שֶׁבְּדַרְכָּם, מַחְלִיקִים אוֹתָם בְּרֹךְ.
מְבִיאוֹת לִי קֵהוּת בְּמַחֲטֵיהֶן הַמַּבְהִיקוֹת, מְבִיאוֹת לִי שֵׁנָה,
עַכְשָׁיו כְּשֶׁאִבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי אֲנִי חוֹלָה מִמִּטְעָנִים –
תִּיק הַלַּיְלָה שֶׁלִּי שֶׁמִּלַּכָּה כְּמוֹ קֻפְסַת-גְּלוּלוֹת שְׁחוֹרָה,
בַּעֲלִי וְיַלְדִּי מְחַיְּכִים מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי;
חִיּוּכֵיהֶם נֶאֱחָזִים בִּבְשָׂרִי, קְרָסִים זְעִירִים מְחַיְּכִים.
הִנַּחְתִּי לַדְּבָרִים לְהִשָּׁמֵט, סְפִינַת מַשָּׂא בַּת שְׁלֹשִים
דְּבֵקָה בְּעַקְשָׁנוּת בִּשְׁמִי וּבִכְתָבְתִּי.
הֵם שְׁטָפוּנִי כָּלִיל מִקִּשְׁרִי אַהֲבָתִי.
נִפְחֶדֶת וַחֲשׂוּפָה עַל עֶגְלַת-כָּרֵי-הַפְּלַסְטִיק הַיְּרֻקָּה
רָאִיתִי אֶת מַעֲרֶכֶת-הַתֵּה שֶׁלִּי, מַדְּפֵי כְּלֵי-הַלָּבָן, סְפָרַי
שׁוֹקְעִים וְנֶעֱלָמִים מִן הָעַיִן, וְהַמַּיִם גָּבְהוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי.
אֲנִי נְזִירָה עַתָּה, מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה טְהוֹרָה.
לֹא רָצִיתִי שׁוּם פְּרָחִים, רָצִיתִי רַק
לִשְׁכַּב, כַּפּוֹת-יָדַי מְגֻלּוֹת, וְלִהְיוֹת מְרֻקֶּנֶת לְגַמְרֵי.
אָה, אֵיזֶה חֹפֶשׁ, אֵין לְךָ מֻשָּׂג אֵיזֶה חֹפֶשׁ –
הַשַּׁלְוָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁהִיא מְהַמֶּמֶת אוֹתְךָ,
מְבַקֶּשֶׁת לֹא-כְּלוּם, תָּוִית-שֵׁם, כַּמָּה זוּטוֹת.
עַל זֹאת סוֹגְרִים, לְבַסּוֹף, הַמֵּתִים; אֲנִי מְדַמָּה אוֹתָם
סוֹגְרִים פִּיּוֹת עַל זֹאת כְּמוֹ עַל טַבְלִית לֶחֶם-קֹדֶשׁ.
הַצִּבְעוֹנִים, קֹדֶם-כָּל, אֲדֻמִּים מִדַּי, הֵם מַכְאִיבִים לִי.
אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ עֲטִיפַת הַשַּׁי יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אוֹתָם נוֹשְׁמִים
קַלּוֹת, דֶּרֶךְ אֶגֶד חִתּוּלֵיהֶם הַלְּבָנִים, כְּמוֹ תִּינוֹק נוֹרָא.
אָדְמָם מְדַבֵּר אֶל פִּצְעִי, מִתְקַשֵּׁר.
עַרְמוּמִיִּים הֵם: נִרְאִים כְּצָפִים אַף כִּי מַכְרִיעִים אוֹתִי בְּכָבְדָּם,
מַטְרִידִים אוֹתִי בִּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם הַפִּתְאוֹמִיּוֹת וּבְצִבְעָם,
תְּרֵיסַר מִשְׁקוֹלוֹת אֲדֻמוֹת שֶׁל עוֹפֶרֶת סְבִיב צַוָּארִי.
אִישׁ לֹא עָקַב אַחֲרַי קֹדֶם, עַתָּה אֲנִי נְתוּנָה לְמַעֲקָב.
הַצִּבְעוֹנִים פּוֹנִים אֵלַי, וְהַחַלּוֹן אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרַי
שֶׁאַחַת לְיוֹם הָאוֹר בּוֹ לְאִטּוֹ מִתְפַּשֵּׁט וּלְאִטּוֹ נִקְלַשׁ,
וַאֲנִי רוֹאָה אֶת עַצְמִי, שְׁטוּחָה, מְגֻחֶכֶת, צֵל גָּזוּר מִנְּיָר
בֵּין עֵינָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ לְעֵינֵי הַצִּבְעוֹנִים,
וְאֵין לִי פָּנִים, רָצִיתִי לַחְמֹק מִפָּנַי,
הַצִּבְעוֹנִים מְלֵאֵי-הַחִיּוּת אוֹכְלִים אֶת הַחַמְצָן שֶׁלִּי.
לִפְנֵי שֶׁבָּאוּ הָאֲוִיר הָיָה רָגוּעַ לְמַדַּי.
בָּא וְהוֹלֵךְ, נְשִׁימָה אַחַר נְשִׁימָה, בְּלִי מְהוּמוֹת.
וְאָז מִלְאוּ אוֹתוֹ הַצִּבְעוֹנִים כְּמוֹ רַעַשׁ גָּדוֹל.
עַכְשָׁיו הָאֲוִיר נִתְקָל וּמִתְעַרְבֵּל סְבִיבָם כְּמוֹ נָהָר
הַנִּתְקָל וּמִתְעַרְבֵּל סְבִיב מְנוֹעַ אֲדֹם-חֲלוּדָה שֶׁשָּׁקַע.
הֵם מְרַכְּזִים אֶת שִׂימַת לִבִּי, שֶׁהָיְתָה שְׂמֵחָה
לְשַׂחֵק וְלָנוּחַ בְּלִי לְהִתְחַיֵּב.
הַקִּירוֹת, גַּם הֵם, נִרְאִים כְּמִתְחַמְּמִים.
אֶת הַצִּבְעוֹנִים יֵשׁ לָשִׂים מֵאֲחוֹרֵי סוֹרָגִים, כְּמוֹ חַיּוֹת מְסֻכָּנוֹת;
הֵם נִפְתָּחִים כְּמוֹ פִּיו שֶׁל חָתוּל אַפְרִיקָנִי גָּדוֹל,
וַאֲנִי יוֹדַעַת אֶת לִבִּי: הוּא פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר
אֶת גְּבִיעַ פְּרִיחוֹתָיו הָאֲדֻמּוֹת מִתּוֹךְ אַהֲבָה צְרוּפָה אֵלַי.
הַמַּיִם שֶׁאֲנִי טוֹעֶמֶת חַמִּים וּמְלוּחִים, כְּמוֹ הַיָּם,
וּמַגִּיעִים מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה כְּמוֹ בְּרִיאוּת.
תרגמו: יעל שוורץ, מנחם ברינקר
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 8:57 am
ריקי, אני מכירה את השיר, אבל בהקשר של הטיימינג הזה הוא פוצע במיוחד. תודה שהבאת אותו. מערכת היחסים שלי עם פרחים שונה אבל כן, ציירתי פעם או פעמיים צבעונים וזה פרח קשה לפענוח ומעורר חוסר נוחות ואם נפש המתבונן שסועה כמו של פלאת, אני בהחלט יכולה לחוש את ההדהוד הזה
אבל באופן כמעט גורף פרחים הם בשבילי חיים וריפוי גם בזמן שהלב מדמם
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 11:29 am
תיארתי לעצמי שאת מכירה גם את השיר וגם את ההתפוצצויות, ובהחלט הבנתי שאת מדברת על פרחים כעל ריפוי. מבינה את זה. לי יש תהליך התאהבות מחדש בפרחים אחרי שסלדתי מהם בילדות כי לאבא שלי היו חממות פרחים שנים ועבדנו בזה.
אהבתיאהבתי
װ11 ביוני, 2011 at 12:07 pm
ריקי, מוכר לי תהליך ההתרחקות והתקרבות מחדש למשהו שהיה בבסיס הילדות. זה קרה לי למשל עם השפה הרומנית
חבל שלא הצלחנו להפגש ב"תערוכת הפרחים" שלי
אהבתיאהבתי
װ12 ביוני, 2011 at 8:01 am
לא רק פרחים לא ימהרו לסיים את חייהם באור הצפוני הרך. גם בני אדם. נדמה לי. או לפחות, הם יהפכו לפחות קשים מהר כל כך, כמו שקורה לנו כאן, בארץ החמה הזאת. אור השמש מחטא. אולי. אבל גם שורף ובמשך הזמן יכול לגרום לסרטן העור. אני מעדיף את העננים האפורים של הצפון ואת הגשם המטפטף. גם לא כל כך קר כמו שנדמה. אפס מעלות שם זה לא אפס מעלות פה. ולפתע, באמת, אפשר לראות את הפרחים חיים. יש זמן לראות אותם. החדשות לא זורמות, רודפות וטורפות אותך. לא מבקשות את שטיפת המח שלך. פאזה אחרת שם. עולם אחר. טוב שמצאת את אנג'לינה שהביאה לך בכל יום פרחים ושאלה מדוע את לא מציירת אותם. כאן אני לא בטוח שמישהו היה טורח להביא לך בכל יום פרחים. את יודעת מה… אם אי פעם יהיה לי בית אירוח, אני חושב שזה הדבר הראשון שאכתוב לי בדף הפעולה היומי שלי: להביא לאורחים בכל יום פרחים טריים.
אהבתיאהבתי
װ12 ביוני, 2011 at 9:18 am
יופי, רוב הפרחים זקוקים לשמש, פרחים שונים זקוקים לדרגות שונות של שמש, בארץ החמה הזו ישנם פרחים מרהיבים שפורחים בקיץ השורף ובכל פעם מפליאים אותי מחדש, הבוגנוויליה בשלל צבעיה, ההיבסקוס, הצאלון,, כן אלו לא פרחים קטנים, אלו עצים ושיחים, ומה עם השושנים? אצלי רק בנקודת השמש האחת היא פורחת, אור ומים זה לא מספיק ואגב, מתחת לאפס אין פרחים, וגם לי קשה כאן, אבל למדתי שהכאן והעכשיו הם הכי נכונים בשבילי, המקום בו אני צריכה להיות נוכחת, גם כשכואב, שורף, והרעיון של צימר עם פרחים טריים כל בוקר- נהדר, אולי לדבר הזה מכוונים אותך החיים:)
אהבתיאהבתי
װ12 ביוני, 2011 at 4:40 pm
זה הקןשי הגדול בלצייר פרחים, ושום הסבר טכני של איך או מתי יעזור. ההשתנות החמקמקה שלהם מחייבת מדיום מהיר. ואולי לא, כי מה שאנחנו מנסים לצייר בפרחים זה לא הפרח, אלא כמו שכתבת.
"צריך להתאמן וללמוד כדי להבחין בפראנה"
אז נראה לי שמי שלומד להבחין ויכול להעביר, כל טכניקה תהייה טובה, לא?
אז כן צבעי מים או לא צבעי מים?
ציירת פרחים במדיום אחר?
אהבתיאהבתי
װ13 ביוני, 2011 at 10:36 am
לוסי, כן צבעי מים או לא, זה את תחליטי, כאמנית יוצרת. זה דבר אישי. אביגדור אריכא צייר ורדים בצבעי שמן והם בהחלט רוטטים ו"פראנים". לא מספיק ניסיתי לצייר פרחים בשמן או אקריליק, אבל כן רשמתי פרחים.
אהבתיאהבתי
װ13 ביוני, 2011 at 1:47 pm
איריס, קוסמת הפרחים. אהבתי את מה שכתבת. ואצלי, השינוי המהיר של הפרחים הוא אחד הדברים שגורם לי"לרוץ" ולצלם, להנציח, כמו שאמרת פעם, אבל… לא משווה זאת לכשרון האדיר שיש לך לבטא זאת בצבעי המים.
אהבתיאהבתי
װ13 ביוני, 2011 at 8:01 pm
ורד, מוצא חן בעיני השם קוסמת הפרחים…, תודה וגם לך יש את זה
אהבתיאהבתי