הרהורים על ל"ג בעומר

אני רוצה להיקבר באדמה. להיות אחת עם שורשי העצים והפרחים. עם כל שוכני האדמה. ואז לתת לגופי להתפורר בהווייתם. להיות אדמה בעצמי. אני אוהבת את ריח האדמה. אדמה רטובה, אדמה צמאה, אדמה נובטת אדמה מתייבשת. לא, אל תניחו עלי שיש, אפילו שזה לא משנה, כי האדמה מתחת היא אדמה. הרבה אדמה

אני פוחדת מאש.  אני אפילו כבר לא מדליקה נרות. אומרים שבאש הנר הנשמה אוהבת לשכון. לא הנשמה שלי. הנשמה שלי נשרפה פעמים רבות מדי. אני לא מסכימה. ואני בטח שלא מסכימה למות בשריפה. ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שגוף נשרף, הופך לאפר. ואני לא אוכל לשאת את הריח ומוטב לי לא לדעת על זה מקרוב. אולי נשרפתי בגלגולים קודמים, כלומר שרפו אותי. כך אמרה לי פעם מתקשרת שניסתה לטפל בבעירה שרחשה בתוכי שנים על גבי שנים. אולי הייתי מכשפה על מוקד. ואולי זה משהו יותר קרוב. מלפני שישים שנה בערך

ערב ל"ג בעומר. אני בת אחת עשרה. חדרי היה מרפסת שסגרו עבורי עם חלון גדול הפונה לגבעה שמעבר לחצר האחורית, שם התכנסו ילדי השכונה למדורה. בלעדיי. אני קדחתי. חליתי בחזרת כפולה ולעולם לא אשכח את הכאבים הבוערים משני צידי הצוואר שלי. מבעד לחלון הגדול השקפתי על הילדים ממיטת חוליי. ריח חרוך מילא את נשימתי וביחד עם מראה האש המרצדת, אני מניחה שידעתי את הגיהינום

דימוי: איריס קובליו, אקוורל, שיער ואריג על אריזת תרופות, 2009

הסיפור "הנזל וגרטל" המכונן של ילדותי, ממחיש את הפחד העמוק שלנו ממכשפות. כל אישה שמתגוררת לבדה ביער היא מכשפה אוכלת ילדים. כל אישה שהיא איננה אם משתווה למכשפה (האם החורגת של הנזל וגרטל), בכל יער אפל מחכה הפיתוי, שישמד בסופו של דבר באש.

האש מחכה למכשפה מהנזל וגרטל

ל"ג בעומר 2011