הארץ המובטחת

הוזמנתי לטקס ששמו "הארץ המובטחת". הטקס נערך לכבוד חג החרות והוא מציע גישה אישית אלטרנטיבית לתפיסת החג החרות המקובלת.

נתבקשתי לענות על כמה שאלות:

איך נראית הארץ המובטחת שלי, איך היא מרגישה, איך אני כאשר אני שם, מי נמצא שם איתי?

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

על מה אני מוכנה לוותר בכדי להגיע לארץ המובטחת?

כמובן שמיד התנגדתי.

אני לא אוהבת סדנאות וקבוצות ותהליכים ומעגלי נשים ואף לא את המונח אלטרנטיבי. היה לי די מזה לאורך שנות חיי הלא מעטות. די!

ובכל זאת, אולי כדי לצאת ממצב החידלון שתקף אותי הבקר, שתוקף אותי לאחרונה באינטנסיביות מדאיגה, אני אנסה לענות על השאלות הללו, מבלי להתחייב שאכן תשובותיי הן תשובות שיהיו נכונות מחר או ב"עתיד". אני אנסה לענות מתוך העכשיו לגמרי, כאילו העכשיו הוא האתמול, המחר ותמצית כל הזמנים.

הארץ המובטחת. ארץ זבת חלב ודבש. הצירוף הזה בשבילי הוא צמחיה שופעת, טבעית, הניזונה מכוחות הטבע השונים הפועלים ביקום כגון עונות בשנה. צמחיה שלא דורשת התערבות. אני מדמיינת בית קטן, הרמוני ומשתלב בטבע.  ליד הבית נחל עם מפל. הבית עצמו הוא פשוט אך יש בו אמצעי תקשורת וציוד הנחוץ לאמנות שלי. אני אמנית ומרפאה בצמחים. יש לי שעות קבלה מסוימות ואני מרפאה אנשים בעזרת פרחים אבל לא משתמשת בהם באופן המקובל והידוע. אני משכימה קום ואחרי מדיטציות ותרגולי גוף אני עוסקת בציור המיוחד כאמצעי ריפוי. אחר הצהרים מגיעים אלי אנשים ומדי פעם באה אלי קבוצה להתבוננות משותפת בפרחים כאמצעי ריפוי. אני חיה לבד אבל מדי פעם מגיע מרחוק אהוב לבי ונשאר כמה ימים ליצירה וריפוי משותפים.

הבית של שילגיה, אילוסטרצית פירסומת למים מטוהרים

אוי לי, אני מתארת כאן תיקשור שניתן לי לפני כמה שנים, בעת משבר בחיי. חזרתי מהודו ועמדתי לפני פרידה. תמונת חיים זו עלתה בשאלת ייעוד חיי. תמונת חיים זו כבר התחוללה אבל לא הושלמה ובחיי אלו ניתנה הזדמנות להשלימה.

הזדמנות?

חיי רצופי הזדמנויות. ואני, כאליס מארץ הפלאים, טועמת כמעט מכל עוגייה שמוצעת לי.  בכל בחירה "נכונה" אני נוסקת ושם, כשאני שוב צריכה לבחור, אני טועמת מעוגייה "שגויה" ונופלת. 

בשנתיים האחרונות החלטתי לא לבחור. אני לא מעיזה לטעום משום עוגייה. נכון, מבחר העוגיות המוצעות לי בזמן הזה דל במיוחד, חלקן עוגיות מוכרות, חלקן נגוסות, חלקן עבשות. מדי פעם נדמה לי שאני רואה קופסת עוגיות חדשה מונחת על המדף הגבוה, ואז אני לוקחת כיסא, מטפסת ומושיטה יד. אך אבוי, אחיזתי איננה חזקה מספיק והקופסה נשמטת מידי ומתרסקת על הרצפה.

אליס טועמת מהכל


והנה התרחקתי מהארץ המובטחת.

הפוסט הזה לא זורם לך, עולה קול פנימי. אולי תכתבי אותו בזמן אחר? מרגישים את החולשה שלך. ומה תגיד מרים החכמה שקוראת אותך מדי פעם?- עדיף לשתוק מאשר לקשקש ולבזבז את זמני. מרים, שאצלה כל פוסט חצוב מסלע ליצירת אמנות מושלמת. ומה יגיד מיכאל? – אתמול דברנו על זה שאני כותבת הרבה שנים אבל אף ספר עם כתיבה שלי לא יצא לאור. בטח, הוא אמר, כי את  בעיקר ציירת והכתיבה שלך אישית מאד ולא  בהכרח מעניינת כל אחד. את כותבת רק על עצמך. אין לך גיבור ועלילה ומסר.

-ובציורים שלי יש מסר? הרי אני טובה רק בלצייר את עצמי

-לא נכון. את מציירת פרחים, נופים ופורטרטים של אנשים אחרים לא פחות טוב מאשר את עצמך.

-עכשיו אני רוצה לצייר רק את עצמי. זהו הדבר היחידי שמעניין אותי.

-אז למה את עומדת לעשות תערוכה ענקית על פרחים?

-כדי להיפטר מהם. לחסל אותם. למחוק.

-למה את כזאת קיצונית? את מציירת פרחים אולטימטיבית. הפרחים שלך קורנים. ממלאים אושר.

-לא נכון, הם פרחים של נסיכה כלואה בעליית גג.

-אף אחד לא כלא אותך, זו את שכלאת את עצמך.

-נכון. בכל פרח חיפשתי את אלוהים. זה היה  בזמן שהרגשתי שבויה ואלוהים היה הערוץ היחידי שלי לצאת מגופי השנוא

-למה את כזו קיצונית? קבלת את כל האהבה שבעולם.

וזה המקום בו הבקיע האדס וחטף את פרספונה

Bernini- Persephone


אז נחזור לשאלה

מה מבקש הקול הפנימי שאעשה בכדי להגיע לארץ המובטחת?

הפנטזיה על חטיפה יכולה לצמוח בראשה של כל נסיכה כלואה. זהו מצב שנע בין שני קצוות שהם בעצם אותו מקום בדיוק: היא למעשה עוברת מכליאה לכליאה. רגע החטיפה הוא שברירי מאד. הוא רק רגע של העברה, בו ריח החופש מופיע כהרף עין ומיד סוגר על החושים המתעוררים ולוכד שנית.

וכאן תבוא בת קול פסיכולוגית המהדהדת מכל הסדנאות, הטיפולים והתקשורים שעשית: ההצלה לא תבוא מחוץ לך אלא מתוכך. כל אחד שיחטוף אותך, לא יציע לך חופש אלא להפך. לא מורה, לא איש דת, לא מאהב, לא בן זוג חדש, לא בוס חדש, לא זכייה בפיס.

-אבל הקול הפנימי שלי מחכה לחטיפה, אני מתייפחת.

-אין בעיה, נארגן לך חטיפה, אך את תמשיכי להתייפח, משיב הירח  המלא של ליל סדר פסח וקורץ.

חטיפת פרספונה לתהום האגם


אז מה אני צריכה לעשות? מה עוצר ממני להגיע לארץ המובטחת?

אין סיכוי שאני אענה על זה. מה אכתוב?- רגשות אשם? שנאה עצמית? סודות וחטאים? עצלות? כעס? כל תשובה שגויה ומדיפה ריח מאוס של פסיכולוגיה בגרוש.

והמסקנה המתבקשת היא שאני לא מוכנה לוותר על כלום כדי להגיע לארץ המובטחת.

ובכן כבר ויתרתי על הרבה. ויתרתי על כשרונותיי (ציור, מוסיקה, כתיבה) על נשיותי, על חברים, על מקצוע ופרנסה, על מקומות מגורים, וגם  על האהבה עצמה.  ואז

בהודו מול הגנגס, באחת הנקודות הקדושות בעולם, מוקפת אלות ואלים מדהימים, קוף אחד זינק אל זרועותיי, נצמד לחזי. אני חושבת שאולי באותו רגע הקרקע נשמטה.                                                      

ההשתלה, איריס קובליו, ציור על גבי גלויה ישנה

אם  מייד אחרי הודו, היו נשאלות השאלות הללו הייתי אומרת שהארץ המובטחת זו אני. לחזור לעצמי. לציור. לכתיבה. לתשוקה. וזה קרה. אבל אני לא מרגישה בארץ המובטחת.

אולי כל חיי אהיה בדרך אליה

אוביל בבטחה אחרים

ולא אכנס

ואולי הדרך היא הארץ המובטחת בעצמה ואם צריך לוותר על משהו אז אוותר על הרצון להגיע, להיות שם.

ומה אני רוצה להיות בדרך?

צלולה ובת חורין לבחור את שביליה, פיתוליה, פיתוייה, פינוקיה, בורותיה, מהמורותיה, סכנותיה, מתנותיה, עונותיה, חמדותיה, הפתעותיה.

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

10 responses to “הארץ המובטחת

  • שרית

    אני אוהבת מאוד איך שאת בונה כאן את הסקיצות הללו איריס, מאוד מאוד

    אהבתי

  • איריס קובליו

    שריתי אני מאד שמחה שאת קוראת אותי. מאד מאד:)

    אהבתי

  • נועה אסטרייכר

    צלולה ובת חורין. תודה

    אהבתי

  • חני ליבנה

    פוסט מרתק איריס, מסע כנה כל כך שלך לארץ המובטחת, או המבטיחה, הרגשתי נוסעת איתך בין אדמומיות האמריליוס לבית הקטן, ולתוך נשמתך, אני חושבת שמי שמגיע לארץ המובטחת גומר לחיות, המסע הוא העיקר, ורגעים קטנים של ספוק.

    אהבתי

  • לי עברון-ועקנין

    עשה לי חשק לבכות, לא כי עצוב, אלא כי הצפת בי המון רגשות.
    היחס בין כליאה וחטיפה למשל, זה היה מרתק.
    עצם הדימוי של הארץ המובטחת, של הדרך, של ללכת אל עצמי לעומת יחסים עם האחר…
    אולי אישית הכתיבה שלך, ואת מציירת את עצמך, אבל בי את נוגעת כל כך!
    "חטיפת פרספונה לתהום האגם" את ציירת? נראה לי שונה מאוד…

    אהבתי

    • איריס קובליו

      תודה לי מתוקה, ידעתי שהפוסט ידבר אליך. אני חושבת שיש משקל לא מועט למושגים כמו חטיפה וכליאה בעולם החקירה/חשיפה שלי, כי גדלתי וצמחתי אל ומתוך אגדות ושם הסיטואציות הללו מתרחשות כמעט כל הזמן כדי לעורר התרגשות גדולה, תהליך של העברה ממצב למצב..

      את חטיפת פרספונה לאגם, לא אני ציירתי, אני חייבת להודות שמצאתי ברשת, וחקרתי הרבה אבל לא מצאתי את שם היוצר. זה היה בבלוג של מישהי שלא נתנה קרדיט. אני לא אוהבת לעשות את זה אבל הציור כל כך שבה אותי שלא ייתי יכולה להתאפק מלהביאו כאן.

      אהבתי

  • ניצה

    תודה .למרות שזה "חשוף לעין כול "יש כל כך הרבה אנטימיות בציורייך קל וחומר הגיגייך. גם אני סבורה שהדרך אל …חשובה .לכול אחד הויה דלרוזה שלו אבל הנופים שבדרך הם הפורטרט שמיחד כל אחד ואחד מאיתנו, ושלך ססגוני מסקרן ותלת מימדי. תענוג לקרוא אותך.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: