מתקנת הציורים וארבעת הנהרות

גרנו בכפר קטן מוקף חורשות וגבעות קרוב לים עם צוקים רבים. אני התפרנסתי מתיקון ציורים. אנשים היו מביאים לי ציורי מים שהייתי צריכה לאוורר. הייתי כמו תופרת מתקנת בגדים אבל תיקנתי ציורים, כי בעולם ההוא כולם ציירו וזה היה חלק מצרכי החיים, כמו בגדים, אבל רוב האנשים היו זקוקים לתיקוני כתמים כי הם היו שמים יותר מדי צבע והציור היה נעלם מאחורי הרבה שכבות. תפקידי היה לאוורר, לנקות את שכבות הצבע עד לחשיפת הציור. הציור היה נחשף ע"י יצירת אוויר סביבו. בעלי היה מנהל את העסק. הוא בעצמו צייר אבל ציוריו סבלו מעודף אווריריות.

יום אחד הגיע פרש עם שריון שרכב על סוס ברזל והניח על השולחן צרור ציורים סמיכים ועכורים עד מאד. בעלי הביא לי את הציורים ואמר שצריך לעבוד עליהם לא מעט ואולי אין הרבה סיכוי שאצליח להצילם. אבל אני התעקשתי ועבדתי קשה על הציורים הללו עד שניקיתי אותם לגמרי וכשהפרש בא (קראו לו פרש הצוקים) הוא היה מאד מרוצה ולקח את הציורים ודהר אל הצוקים. אחר כך יצאה שמועה שהפרש התפרסם מאד מהציורים שלו ושהוא מכר אותם בהרבה כסף. כולם הללו ושבחו את הציורים שלו והוא היה חוזר אלינו מדי פעם כדי שאתקן את הציורים שלו. תמיד היתה לי  עבודה רבה עם הציורים שלו כי הוא מילא אותם  בשכבות רבות ומיותרות, אך תמיד הצלחתי לפענח ולהוציא מהם את התמצית הקסומה שבגללה הוא נעשה מאד מפורסם.
כנראה שבאחת הפעמים שהגיע, הריתי לפרש הצוקים, ונולדה לנו ילדה מפגרת. מעוותת. הסתרנו אותה במערה על יד איזה צוק ובכל יום יומיים הייתי מתגנבת להאכיל אותה. אף אחד לא ידע על זה. גם לא בעלי. מדי פעם הפרש היה מגיע ומביא צמחי מרפא מארצות רחוקות אותם קנה בכסף רב תמורת ציוריו. אך הוא בעיקר היה מביא לתינוקת תחבושות וטמפונים כי היו לה המון חורים מדממים. התינוקת היתה מאד מעוותת ומפחידה אבל אני לא דאגתי לה שהיא לבד בצוקים, כי ידעתי שהיא חזקה ושורדת ושאסור לפגוע בה מצד אחד, אבל גם אסור לה להתגלות.
יום אחד הפרש בא בדהרה על סוס הברזל שלו וכשראה את התיקון האחרון שעשיתי לציור מסויים שלו, הוא היה כל כך מרוצה שחטף אותי על סוסו ודהר לכוון הצוקים.  בכל זמן הדהרה שמעתי את שפשוף הברזל של הסוס הדוהר. צליל השפשוף היה כל כך עז עד שנשמע בכל הכפר. הפרש החזיק את ראשי מופנה אליו ותשוקה שעשוייה מברזל החלה לחדור מבעד לאצבעותיו אל גופי. הוא כל הזמן ביקש שלא אסתכל לאחור. דהרנו דהרנו ודהרנו.
אבל ברגע אחד לא יכולתי להתאפק והסתכלתי לאחור.
ראיתי את בעלי עומד ומסתכל אלינו בתימהון. הוא היה רחוק וקרוב כאחד. פיו היה פעור ומעיניו יצאו ארבעה נהרות תכלת שמילאו את הכפר בנחשולים אדירים שסחפו איתם אנשים נדהמים ומשתאים.
זה היה חזיון מופלא ונורא בו זמנית.
מארבעת הנהרות זרם סבל שאין לתארו במילים וגם יופי עז, עילאי.
 

ברניני, מתוך ארבעת הנהרות, רומא

ברניני, חטיפת פרספונה, רומא

ברניני, אפולו ודפניס, רומא

איריס קובליו, הרוכבת, אקריליק על גלויה מצולמת

 

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

6 responses to “מתקנת הציורים וארבעת הנהרות

  • לי עברון-ועקנין

    וואו. מהסוף להתחלה?
    הסוף יפהפה. ועדיין אני תוהה על סבל וכאב – מבחינתך יש הבדל?
    ובחטיפת פרספונה, מדהים איך שהאצבעות לוחצות על הבשר – זה כל כך גופני ואמיתי.
    אבל הכי דיבר אליי "הוא מילא אותם בשכבות רבות ומיותרות, אך תמיד הצלחתי לפענח ולהוציא מהם את התמצית הקסומה" – כשיש חיבור כזה עם מישהו, זו חוויה כל כך מיוחדת ונדירה ולעתים שווה מחירים קשים…

    אהבתי

    • איריס קובליו

      לי יקרה, למה התכוונת מהסוף להתחלה? וגם לא הבנתי את השאלה- אם יש הבדל בין כאב לבין סבל?
      את הטקסט הזה "קבלתי" כפי שהוא, ללא התערבות הבאתי אותו. כן, יש לי מחשבות על הסמבוליקה והמשמעויות אבל עדיין לא הייתי רוצה להביאן.
      אני חושבת שיש בטקסט הזה גם הדהוד לסרט שראיתי בחטף "כמו מים לשוקולד" אבל תגלית ברניני מנצחת..

      אהבתי

  • שרית

    אוי אלוהים איריס, זה כל כך מצמרר ומשאיר את התודעה עובדת ועובדת וזה התחיל כבר מי "מתקנת הציורים" יכולתי לדמיין אותך יושבת בדמותך ומתקנת השראה של אחר אל תוך עיניים שלך מהפנט קצת לא? ואחר הסוף אלוהים הסוף כמה חדות יש באדם אל מול רגע אחד הופך עולם ושבירות וחיים ותשוקה ויופי וחרדה ועצב נעשים בו יחדיו, ואוו מרתק ותודה הפוסט הזה ילווה אותי לא מעט במחשבה.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      שרית, אכן "תפקיד" מהפנט. פעם תיקנתי ציורים של מאיירת. הספר יצא לאור. זה לא היה קל וקסום ומהפנט כמו בטקסט שהבאתי. לפעמים אני "מאווררת" ציורים של תלמידים שלי. אולי מורה בכל תחום שהוא הוא "מאוורר"? אבל אילו רק מחשבות על אנלוגיות בין עולם פנימי לחיצוני
      הרגע האחד, הופך העולמות- באמת אני הוגה בו לעיתים, היו כמה כאלה (נקודות) שפגשו אותי, ומה היה קורה אילו הייתי נענית? אתמול ראיתי את "מונסטר בול"והוא על רגע מכונן כזה שמוביל לתפנית מצמררת.

      אהבתי

  • חני ליבנה

    איריס הספור שלך נראה לי כמו חלום או כמו טיול בתוך התת מודע, גם שלי, וכל דמות בו היא את {או אני,} מתקנת הציורים, הבעל, הפרש והתנוקת החופשיה -מדממת הזו, התמונה שלה שם בין הסלעים לבדה חזקה אך הכי חופשייה, מלאה את עיני דמעות שהתחברו לנהרות הסבל, לא תמיד אפשר לתקן הכל, המחיר על זה הוא גדול ונהרות הסבל גם משקים בסופו של דבר, אני מקווה שהבנת עד כמה אהבתי מה שכתבת.

    אהבתי

    • איריס קובליו

      חני, כן, אני מבינה למה את מתכוונת
      התינוקת המדממת אך החופשיה- את מדגישה את זה וזו גם נקודת אחיזה בשבילי, כמו במוטו שלי לבלוג הזה: עדיף להיות נאמנה לעצמי מאשר לאחר
      נהרות הסבל שהם גם משקים בסופו של דבר, נכון, אבל גם לזה צריך חסד מיוחד

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: