פּייטָה

הם היו חייבים. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. את הכל. זה היה בלתי אפשרי אחרי מה שעשית לי. הם תלשו את גלימתי בטענה שהכל בגללה. בגלל שהיתה אדומה. זה מה שהם אמרו כשתלו אותך גבוה ואותי הכניסו לבית. ותפרו את פתחיי הפעורים. והשקו אותי שאשכח. בלילה סגרו חלונותיי שלא אוסיף עוד לשמוע את היער. היער שענפיו דברו אלי אהבת שמיים. אבל הם, לא יכלו לאהבת שמיים. אז הם המציאו את היין ואת הסמים ואת הכסף ושמו עלי תכשיטים כאילו אני הייתי צלם אתה, האמת האחת של אמונה חלולה

אני הייתי חייבת. אני יודעת שעכשיו אתה כבר יכול להבין. וגם אני יכולה. שהם לא יכלו להשמיד את הגלימה האדומה. ובכל לילה, בחצות, היא עולה ודבקה לגופי, מוליכה את זרועותיי למנעוליי החלון, ובחלון

אוושת היער מניעה את גופך שם גבוה וידיי
נעשות ארוכות עד מאד, להתירך משם, לחדרי, לחיקי, להשקותך חלב תשוקתי, עד שתפקח לרגע את עיניך בצעקת

אהה

ולבי יתמלא זהב. זהב פּייטָה

אודות איריס איריסיה קובליו

אמנית. כותבת. מורה לציור, מתמחה בצבעי מים. הצגת הרשומות של איריס איריסיה קובליו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: