הייתי פרפר מפוצל שיצא מהעין ונתפס על כרית
איך קוראים לך?
-מזל
-ולאבא שלך
-מנש
ושם המשפחה שלך?
-כמו אבא
מתי נולדת?
-לא יודעת
-איפה?
-בתימן
מתי יש לך יום הולדת? בקיץ? בחורף? אולי בחג?
-לא זוכרת. שם לא היה יומולדת
-מתי איבדת את תעודת הזהות?
-לא יודעת
אני במשרד הפנים, עוזרת לאישה דקיקה בנעלי ספורט למלא טופס בקבלת תעודת זהות חדשה. היא לא יודעת קרוא וכתוב אבל היא רואה היטב. בת כמה את אני שואלת. לא יודעת, מותק, היא עונה. שישים? אני מנסה.. הבן שלי בן שישים אולי, היא אומרת, איזה צרות הוא עושה לי, גר בבית, לא התחתן ולא מביא כסף, הלכתי למשטרה, אולי גנבו תעודת זהות, אם לא יתנו תעודת זהות לא צריך, אבל כרטיס קופת חולים לא גנבו, איזה מזל, איזה מזל. היא מראה לי את כרטיס קופת החולים. כתוב שם מרים עובדיה.
תשעה חודשים הם זמן טוב לשם חדש להבשיל, רק אחר כך מומלץ לשנות או להוסיף בתעודת זהות, כך נאמר לי לאחר ששמי החדש התגלה באחת, בראש השנה. במשרד הפנים, בקומה השישית, שלושים מספרים לפניי. הבאתי ספר שנשאר בתיק. אמי התקשרה. איפה את? במשרד הפנים, משנה את השם. שיהיה במזל, היא אומרת. מה יותר טוב מזה, אימא שמברכת על שינוי שם שהיא עצמה בחרה בלידתה אותי.
הפקידה חמורת הסבר מבקשת ממני הסברים. מה זה שינוי רוחני היא שואלת (כך כתבתי) אני מסבירה לה בקצרה. היא לא מסתכלת עלי. עיניה קבועות בניירת. איריסיה היא אומרת. כן, אני משיבה, את אומרת את זה כל כך יפה (יש לה מבטא ספרדי), נכון, זה יפה, היא אומרת, אבל הרבנים לא מרשים להחליף שמות, זה אסור ומגלגלת עיניה כלפי מעלה. אם היא היתה נוצרייה היא בוודאי היתה מצטלבת באותו רגע. אני מחייכת אליה והיא מתרככת. שיהיה לך במזל, היא אומרת, העיקר שתתחתני
במעלית אני פוגשת את הרב עושה שלום. מה את עושה פה, הוא שואל אותי בחיוך רחב, כמה זמן עבר מאז, שנתיים? שלוש? כן, בערך, אני אומרת, באתי להחליף שם, שוב מתחתנת? הוא שואל, לא, שם פרטי, איזה יופי הוא אמר, את עוד ביוגה? בטח השם מהיוגה שלכם, לא, הוספתי ~יה~ לשם שלי, אני עונה לו, תגיד למה הפקידה אמרה לי שהרבנים אסרו על החלפת שם? מה פתאום אסור, איזה שטויות, הוא מצחקק, להחליף שם זה כמו שיפוץ, מורידים קיר, מוסיפים מרפסת, עושים יציאה מהחצר, מרחיבים מטבח, מחליפים חלונות, את יודעת הכי חשוב להחליף חלונות, שיכנס הרבה אור, אור עושה את הכל טוב, זה ידוע, את יודעת, גם אני החלפתי מקצוע. עכשיו אני משפץ בתים, אולי את צריכה שיפוץ? ומה עם אלוהים? אני שואלת, בטח עם אלוהים, הוא עונה, אלוהים נמצא בכל, באסלה, בקיר ובמסמר והכי הרבה בכסף שאני מביא לאשתי. זה הכי כדאי, לא? לראות אותה עוד פעם מחייכת, כמו שהיתה צעירה.
אנחנו נפרדים בלחיצת ידיים והבטחה שיבוא לבקר. הרי ממילא התכוונתי לשפץ בקרוב 
אין דבר יותר טוב מלגלות עובש בשרידי העבר. הבקר גיליתי עובש בכמה תיקיות ציורים ישנות. הזעדעזעתי. מייד העלתי בדעתי לצלם, לסרוק, לתעד ומייד לאחר מכן ויתרתי, הובלתי את הכל לפחי הזבל הגדולים בשכונה. בשביל מה צריך את כל זה בעצם? אנחנו אורזים דברים וממחסנים אותם לאורך שנים. הם נודדים איתנו ממקום למקום, ממחסן למחסן. על הארגזים הסגורים אנחנו כותבים "מחסן". בדרך כלל אנחנו לא טורחים לפתוח אותם במעברים. לפעמים אנחנו נזכרים במשהו. פותחים. מחפשים. מוצאים. מתלהבים לאיזו שעה קצרה ומכניסים בחזרה לארגז הממוחסן. עברתי עשרות (!) דירות. אני לא אוהבת לעבור ממקום למקום, אבל החיים מזמנים לי נדודים. ישנם ארגזים שעוברים אתי מדירה לדירה, בעיקר של ציורים (אלפי אלפים..) דברים שכתבתי, תווים שהלחנתי, רקמות שרקמתי, חוגים שהעברתי ועוד כל מיני. הנטייה הזו לשמור טבועה בנו עמוק. ההרגשה הזו שבלי עבר אנחנו תלושים. אנחנו צריכים הוכחות שצמחנו מאיזה מקום. שיש לנו "פסיכולוגיה", או התחלה (התחלה? הרי זה ידוע שהחיים האלה הם בכלל לא התחלה אלא המשך ) אנחנו פוחדים לאבד זכרונות, להתחיל לגמרי מחדש.
לפני כמה שנים מצאתי מזוודה עם מכתבים. פתחתי אותם בשקיקה רבה. התלהבתי. מצאתי שירים של חברה מילדות. בעקבות המכתבים יצרתי קשר ופתחתי תיבת פנדורה. מה שעבר עבר. אם איכסנו משהו בארגז ושמנו במחסן- עדיף להשאירו שם עד שיעלה עובש. לפעמים אנחנו זקוקים לעובש כדי למצוא לארגז הזה בית חדש: פח הזבל השכונתי. ואז- איזה אוויר, איזה מרווח נפתח בקנה הנשימה.
בעקבות מותו של מוריס סנדק, המאייר, צייר, אמן שהערצתי לאורך שנים, חיפשתי איורים שלי לספר שיצא, בלי האיורים שלי. מצאתי כמה סטים של איורים לספרים שלא הודפסו (האיורים שלי לא הודפסו, הספרים כן) מסיבות שונות. כל פתיחה של ארגז מעוררת כאב מסויים. זכרונות קבורים. אני כן בעד למחוק, לזרוק, להרוס, לחסל, לשרש, לא להותיר זכר, של מה שנגמר, מה שגרם לנו כאב, מה שהשתנה בעקבות תובנה, התפתחות רגשית, ראייה רחבה יותר של העצמי.
ובכל זאת, כאמנית, יש לי צורך בסיסי לתעד, אז אתעד כאן (בעקבות פתיחת ארגזי המחסן המעובשים) סט אחד של איורים שנדחו ע"י הוצאה מכובדת (לטקסט של סופרת ילדים ידועה). הטענה של ההוצאה היתה שהאיורים הללו "יפחידו את ילדי ישראל הרכים והרגישים." ואגב, רק שני ספרים של מוריס סנדק, מורי ורבי, תוגמו לעברית. וגם זה נס ופלא. הטקס היה על ילדה חולה ואל אימא שלה, וחיפוש הגדרה וסיבות למחלה.
האיורים האלו הם דווקא נחמדים, אבל האחרים, אלו שלא הודפסו, טוב שלא הודפסו. הכל לטובה, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שהעבר עבר והדברים לא ממש הודפסו, "הונצחו". זה כמו להוציא ספר שירה בגיל 17 ולהזדעזע בגיל 50: אני כתבתי את זה? אוי ואבוי…. או להוציא ספר בגיל בוגר יותר, שיש בו מטען רגשי של זמן מסויים, המלווה אותך כאות קין ואין שום אפשרות למחוק את הצלקת הזאת, כי להוציא לאור זה לפעמים להוציא לחושך ונדרש המון זמן להקטין את נקודות החושך האלה לאפס, או לחכות לנס העובש הקוסמי שיופיע…
*
הנה כמה איורים של מוריס סנדק ז"ל האהובים עלי במיוחד:
מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There
מוריס סנדק, מתוך: Outside Over There
מוריס סנדק, מתוך Higglety Pigglety Pop
ומשהו שפורסם השבוע
*
פתאום שמתי לב לקשר בין הציור הזה (מלפני יומיים):
לזה (מלפני כשנה):
איריס קובליו, אורפאוס, אקריליק על בד מודפס, 2011
ואולי הכל נובע מהציור המדהים של Dorothea Tanning , המלווה אותי כבר שנים רבות:
Eine-Kleine-Nachtmusik-Dorothea-Tanning
.
צהרים. ישבתי בחצר הקטנה שלי. חצר חסרת שמש אבל מוריקה מיום ליום לקראת הקיץ. הקיץ הרביעי שלי כאן עומד לבוא. השדות מסביב כבר צהובים חומים, אבל בלילה שומעים מקהלות צפרדעים וצעקות טווסים. אני לא בכפר, אני בשיכון בשולי עיר, שיכון עם חצר קטנה משלי. רגע של שקט נדיר, כאילו אין שכנים בעולם ואף אחד לא המציא את המשפצים למיניהם.
ואז הוא בא. כשהוא התעופף חשבתי שהוא גדול באופן נדיר לחצר הזו. הוא הסתובב סביב שולחן החצר, ממש קרוב לעיניי, כאילו רצה לוודא שאבחין בו ואז הוא התיישב על רצפת האריחים, צמוד לאחד העלים האחרונים של כובע הנזיר, שהציץ מהחצר של ענת.
מזה כמה ימים אני אוספת צילומי פרפרים באינטרנט כדי לאייר את פרפר הלילה. אני מחפשת פרפר מסויים כדי לאייר את הסיפור הזה. אני מתקשה מאד לאייר סיפורים. אני תמיד מציירת מתוך מערבולות הבטן והלב שלי. אפילו פרחים. מצאתי כמה פרפרים מדהימים, אבל הפרפר הזה שהגיע להרצליה אתמול בצהריים, היה בדיוק הפרפר שחיפשתי. והוא ממש ביקש: ציירי אותי.
הוא לא זז כשקמתי להביא את מצלמת הזום שלי. התקרבתי מאד. וצילמתי וצילמתי וצילמתי.
בארבע התחלתי לצייר. בלילה הוא לא הרפה ממני עד שסיימתי אותו הבוקר.
והוא ממש הפתיע.
וגם הפרפר הזה בא ממערבולות הבטן והלב.
איריס קובליו, פרפר, אקרליק על עץ, 2012
תוספת:
מסתבר ששמו של הפרפר הזה: לבנין הכרוב. הוא אוהב במיוחד (כמוני) את עלי כובע הנזיר. הנקבה מטילה ביצים שמהם בוקעים זחלים המחסלים את כל פרחי כובע הנזיר לקראת קיץ.
אם הייתי יודעת את פרטי ה"ויקיפדיה" הזו, האם הייתי מציירת את הפרפר באופן כזה, או בכלל? המפגש שלי עם הפרפר (ועם הסיפור של גרא) הוא מיסטי. צילמתי אותו כדי להיעזר בצילום בעת הציור. איני חוקרת פרפרים ואפילו הבוטניקה של הצמחים לא מעניינת אותי. אבל היום בבוקר שוב יצאתי לגינה, ושוב הפרפר בא לבקר. הוא עף אלי מהחצר של ענת (המוצפת בכובעי הנזיר), והסתובב סביבי. שוב צילמתי אותו. אני חושבת שזו נקבה, כי פתאום שמתי לב לאיבר היוצא מבין כנפיה ונע בריתמוס מסויים לכוון העלה.
הסתקרנתי ומצאתי את פרטי הפרפר בגוגל.
הנה עוד כמה צילומים
ועדיין אני חושבת שהפרפר הספציפי הזה הוא חבר שלי. הוא בא רק בשבילי. הוא אוהב אותי ומאד מאד ביקש להיות יושב קבע בביתי, על הקיר הפיזי וגם בעולם הוירטואלי שלי.
נראה לי שאמשיך לצייר אותו:)
יש לה סלון מעוצב. היא הולכת למוזיאונים ואפילו בקרה בהרמיאז'. היא לא מבינה באומנות אבל היא היתה רוצה לתלות בסלון שלה רק ציורים מקוריים. עכשיו יש לה הזדמנות. אנחנו יכולות לעשות החלפה מסויימת. החלפה שהיתה עוזרת לי מאד. פרחים זה בסדר מצידה, למטבח למשל, אבל לסלון היא לא רוצה צבעי מים. לסלון היא רוצה משהו על בד. היא באה לבחור. מה את אוהבת, אני שואלת אותה, דמות של מישהו מנגן בכינור אולי, היא אומרת. יש לי שלושה ציורים על בד של פסתרנית אך הפסנתר חסר. זה מוזר מדי, היא אומרת, עצוב, אולי דמות בנוף, הנה ילדה בנוף, מסתכלת לאחור, במבט שני גם הציור הזה נראה לה מלנכולי מדי, והנה עוד דמות שוכבת מתחת לאיזה עץ, אך היא נראית חולנית מדי בעיניה, למרות שהציור נורא יפה, היא אומרת, ומיוחד, ביחוד התכלת הזו למעלה, אבל הבעיה היא שאין לי שום דבר תכלת בסלון, אני צריכה ציור בצבעים יותר חומים ירוקים, אנחנו מחפשות ולא מוצאות דבר.
לבסוף היא מוצאת באיזה ספר ציור של קרוואג'יו (איזה טעם משובח אני חושבת לעצמי). בציור נער פסוק שפתיים ופעור עיניים, מחזיק לאוטה בתנוחת נגינה ומאחוריו סלסילת פירות ופרחים. הנה, היא אומרת, כאן יש הכל, מוסיקה, דמות, פירות ופרחים. תעשי לי כזה.
וכל הכתוב כאן היה הקדמה לציורים הבאים. כולם צוירו ב- 2010-12 . אקריליק על קנווס. מי ירצה לתלות אותם בסלון? לאיזה סלון הם מתאימים חוץ מסלון הלב שלי?
.
.
.
.
.
.
.
.
היום ירדה תערוכה שלי מהקירות. עכשיו היא ארוזה ומונחת על אחד השולחנות בחדר העבודה שלי. היא לא הייתה מתוכננת. חלקיה נוצרו כדיבור פנימי, אינטימי, לא היו לה כוונות להיות כפי שהייתה, היא הוחלטה ביום אחד ועלתה מיידית, לבקשת בעלי המקום. אחד (אחת) מחלקיה נסע מעבר לים. פרידה כואבת במיוחד. פעם מישהי אמרה לי: איריסיה, לאן שאת זזה מדמם איזה פצע, ואני אמרתי לעצמי שכל אחד בוחר לראות את מה שהוא בוחר, ומאלף הפנים שלי מתגלה בכל פעם אחת אחרת , האחת של הפרחים, הזורעת, קולטת ומפזרת האור, או האחת המכשפה, החוזה בכוכבים, או האחת הילדה המנגנת בחושך, או האחת המורדת המתייסרת המוחקת
מוחקת. בעצם על זו רציתי לכתוב. על האחת המוחקת. על זו שמחליטה שהציור גרוע, מביש, מביך, חושף קלון, וכו' (אני יכולה להמשיך, אבל האחת החיובית מצטעקת ואומרת די! עדיף לא לכתוב כל כך הרבה דברים רעים על עצמך), אז אחדים מציוריי, בעיקר אלה שעל בדים, נמחקים ומעל פניהם עולה ציור חדש ולפעמים שלושה ציורים חדשים. במקרים מסויימים אני קורעת (צבעי מים על נייר) ובמקרים נדירים אני שורפת, סוג של רצון למחיקה טוטאלית. לפעמים אני מוצאת צילום של ציור, אחרי שנים רבות, ציור שנחשב לסתמי, שטחי, חסר חוט שדרה, ואני מגלה בו השראה. אני מופתעת. אני מחפשת אותו ולא מוצאת. האם מכרתי אותו? האם מחקתי אותו? האם ציירתי מעליו? האם ארזתי אותו באיזה קרטון המונח במחסן הדברים הלא שימושיים? האם נשמט ממני באחד ממעברי הדירה הרבים שלי? האם אמצא אותו בכל זאת מחר? האם אשכח ממנו למחרת או אחשוב שזו היתה בעצם סתם התלהבות זמנית (היום) ואמשיך להערים ציורים מעל גבי ציורים עד סוף ימיי?
ציור שמן משנת 2000 בערך, שנעלם ואבד אי שם
עכשיו עולה בראשי מחשבה להעלות פוסט בשם: בית קברות לציורים מחוקים. בכל פעם שאמחק ציור אניח אותו בפוסט שיתרחב ויתרחב כמו בית הקברות החדש של הרצליה. בסוף עוד אשים אותם בקומות, כמו שם, שיוכלו להשקיף על השדות מסביב, שגם הם מצטמצמים עם התרבות הנמחקים. או שמא אהיה אופטימית יותר: פוסט הנצחה לציורים שאבדו, נעלמו, או אלו שנמכרו ורחקו לאי שם, ומה שנשאר מהם זה רק צילום ישן, מרוט ומצהיב ,המחכה לסריקה ועיבוד מחודש בפוטושופ.
היום ירדה תערוכה שלי. היו בה פנים ופרחים. שני דברים שאני נוטה לצייר במיוחד. החיבור הזה התחיל כשמצאתי ספר צילומים (בספרייה של בית הספר לאמנות ברעננה בו לימדתי) ובו שילוב מבויים ומרנין (אני לא מוצאת מילה אחרת) של פני אפריקאים ופרחים. הצילומים ההם העלו בי דווקא רצון לצייר את עצמי עם שפם או או עם אף רחב במיוחד, אז עשיתי לי שפם מגבעול של סחלב ומזה יצא ציור (הציור שנסע אל מעבר לים). משם הדברים התגלגלו אחרת. כי תמיד הכל מתגלגל אחרת, וזה דווקא טוב, כי הצפוי מפחיד מאד.
זה לא אותו דבר כאן, על המסך,
כמו על הקירות, בחלל המיוחד, בתאורה המיוחדת, באופן התלייה, במסגור האחר, בדיאלוג עם האמנות בגלריה.
מצורף פוסט יפיפה של שרית שמיר המתאר את האירוע שהיה אמש בגלריה
.
.
גלריה גבי בן ז'נו
רחוב יבניאל 33 פינת התלמי 4, נווה צדק
ראשון שני 11-18
שלישי ערב יום הזיכרון 11-14
הפוסט הזה פורסם לפני 3-4 שנים בבננות
היום הייתי כותבת אותו אחרת
ולמרות זאת מביאה אותו כלשונו:
המזרקה בסטרדה מושילור
14/10/2008 22:35:57
הלכנו לחפש את הבית שאימא נולדה בו.
מיקה, אישה בת 81, בת יחידה להורים רומנים מהמעמד הבינוני בבוקרשט, נולדה כשש שנים לפני אמי. היא כבר היתה בוגרת מספיק בעיצומה של המלחמה. אבל היא אהבה לרקוד. אמי והוריה שכרו בביתם דירה נפרדת, עם כניסה צדדית מחצר שתולת ורדים. כך ספרה לי סבתא. אמי נולדה בבית ברחוב יון מיורסקו 37. לפני שנסעתי היא אמרה לי שהוא כבר נהרס. ומה הטעם. אבל מיקה, אשה צבועה בלונד, מדיפה בושם צרפתי, עם לחיים ורדרדות, אמרה שהבית כמובן קיים. שהוא נמכר חמש פעמים לאחר שהיא מכרה אותו לרופא שיניים. בעלה הלך לעולמו ומכוון שבניה התחתנו , החליטו למכור את הבית ולקנות שלוש דירות צנועות בפרברי העיר. הגענו לרחוב הומה עם בתי רכבת משני צדיו, שרידי הזוועה של צ'אושסקו. היא חיכתה לנו למטה כשירדנו מהמונית. היה חם אך הרומנית השוטפת שלי, זר פרחי האיריסים והמעטפה עם המזומנים, העלו את מפלס החביבות שלה. היא דברה על ילדיה ונכדיה. אני רציתי לשמוע על סבתא שלי. היא הייתה בת עשרים פלוס כשסבתא וסבא עלו לארץ. בגיל הזה זוכרים הרבה.
-האם את זוכרת את סבתא שלי?
-בטח שאני זוכרת.
-איך היא הייתה?
-נחמדה. היא היתה חברותית עם אימא שלי. זו הייתה ההגדרה שלה.
-האם הייתה עצובה?
-לא יודעת. היא הייתה רגישה.
-איך היה סבא שלי?
-הייתה לו חנות.
-בגדים?
-כן, בקצה הרחוב הנפגש עם סטרדה מושילור.
-הגרמנים שרפו?
-לא זוכרת הייתי נערה. כבר אין שם שום דבר, רק בניינים.
-האם יש לך תמונות מאז?
-לא. הצטלמנו בעיקר בים. בנופשים.
-אין לך אף תמונה של סבתא שלי?
-לא.
-ושל אימא? הייתן חברות, לא?
-לא היינו באותו גיל. היא היתה ילדה קטנה ואני נערה.
-אבל עכשיו אתן בקשר. הרבה שנים אתן בקשר. למה בעצם?
-אימא שלך שולחת לי מדי פעם קצת כסף.
- אימא ואבא שלך באו לבקר לפני עשר שנים. נסענו יחד לסינאיה.
-רוצה לראות תמונות שלהם מאתמול? (בדיוק קבלתי באימייל והבאתי אתי מחשב).
היא לא הראתה התלהבות. פתחנו מחשב.
-הנה גל הבת שלי, הנה אחותי והבת שלה, הנה אימא ואבא.
-אבא שלך חולה? היא שואלת.
-כן היה לו התקף לב. הוא מרגיש יותר טוב עכשיו.
-שיהיה בריא.
-והנה תמונה שלי. אני דומה לסבתא? היא לא עונה.
-כשאחותך היתה ברומניה עם ההורים, לפני יותר משלושים שנה, היא היתה דומה לאימא שלך. שיער כהה מתולתל.
-ואת? למי את דומה? אני שואלת, איך היה אבא שלך?
-אבא שלי היה קצין במשטרה. הוא הכיר את כולם.
-אז החבאתם את סבא וסבתא שלי ואימא?
-לא ממש החבאנו, אבל היה אסור להם לצאת מהבית כל המלחמה. אבא שלי היה קצין ובגלל זה לא תפסו. אבל אני לא זוכרת הרבה. הייתי רק נערה.
ואני חושבת, נערה בת עשרים, בגיל של גל, הבת שלי, ששום דבר לא חומק מעיניה הפקחיות.
אחרי שעה היא מציעה לנו מיץ תפוזים משומר וכמה עוגיות יבשות. את האיריסים היפים שהבאתי היא שמה באגרטל גבוה על המזנון, נוגעים בתקרה ונמעכים קצת. ג' מקליט את שיחתנו. הוא לא מבין מילה ואני אומרת לו שזה מיותר, אבל הוא מתעקש ומצלם, אולי משהו יצוץ.
- את יודעת, אני אומרת, שסבתא שלי הייתה חולה הרבה שנים?
-כן, שמעתי משהו, היא אומרת, מה זה היה?
-דיפרסייה שבאה לסירוגין,
-אהה, משהו של העצבים, היא מגדירה וקובעת שזה בגלל שלא רצתה לעזוב את רומניה. חבל שעזבה.
-וסבא שלי? אני שואלת, היא אהבה אותו?
-לא יודעת. הם לא רבו. אני הייתי נערה. לא שמעתי כלום. הייתה לה חברה, רוזה. היית צריכה לשאול אותה. היא ידעה הכל. אבל היא כבר מתה, היא גיחכה.
-ואימא שלך, זואה, אני אומרת, גם הייתה חברה שלה?
-כן, אימא שלי המסכנה כבר לא בחיים, וגם אבא שלי וגם בעלי. מסכן בעלך, היא אומרת פתאום, בטח משעמם לו, היא נזכרת שיש שם עוד מישהו ומייד ממשיכה לספר על הנכדים התאומים.
-אולי תחפשי תמונה מהבית הההוא?
היא מוציאה קופסה ובה תמונות ישנות.
-אין לי. אני בטוחה. אבל יש לי תמונה של אימא שלך ואבא שלך, יחד איתך ועם אמא שלי, בבית ההוא, כשהייתם ברומניה. בת כמה היית אז?
-בת חמש עשרה אני עונה.
-כולם משתנים, היא אומרת. החיים עוברים.
-אני כותבת ספר על סבתא שלי, ושירים. אני מרגישה צורך להסביר את סיבת בואי אליה. אף פעם לא דברתי רומנית אבל תמיד דברו אלי רומנית, בתקווה שיום אחד אזכור אם אצטרך, והנה, אחרי כמעט חמישים שנה, התפרצה הרומנית לחיי בסערת רגשות חריפה וכתבתי עשרות שירים ברומנית.
-הספיריט של סבתא שלי נכנסה בי… ניסיתי לגשש אחרי דעתה.
-טוב, אם את מאמינה בזה, אולי…, היא אומרת, הרומנית שלך באמת טובה. אז איך התחלת לדבר פתאום?
בבטן שלי התערבבה כל רומניה. שלושת השבועות בכפרים ובהרים, פני האיכרות וגיעגועי האווזים וגעגועיי שלי שנבעו ממעמקים מסתוריים, ריחות הבשר העולים באש שגירו את יצריי הקדומים והגבירו את רעבוני העז, בניגוד הגמור לשנות הצמחונות האדוקה שלי, שמלותיהן האדומות ירוקות של הצועניות, המחוללות בפסטיבל הקבבים והמוסיקה הרומנית בעמק בראן, ריחו של העץ הנשרף בקמין עם העשן שעולה מהארובות, טעמם של התפוחים הגנובים מהעצים, געיית הפרות המתהלכות חופשי על דרכי העפר, עם עטיניהן הענקיים הנוטפים חלב, צבעי החלודה של עצי הסתיו הרומני, האוויר החותך בצוואר
-אני שמחה מאד שבאת לבקר אותי, אמרה גב' מיקה, אני אגיד לבן שלי, הרופא, שישלח לך תמונה של הבית הישן. את יודעת, אבא שלי בנה אותו רק בשבילי. ב- 1926 אני נולדתי וב- 1927 הוא בנה לי את הבית ותראי עכשיו מה נהיה ממני. מה את חושבת? את קצת מבינה בעתיד, לא? אולי אני אצליח לקנות שוב את הבית הזה. כל הזמן מוכרים אותו. האם זה לא סימן שאף אחד לא צריך לגור שם חוץ ממני? אז מה את צריכה תמונה. תלכי לשם ותצלמי. ואם ישאלו אותך תגידי שאימא שלך נולדה בבית הזה.
נפרדנו בחביבות ולקחנו מונית לרחוב יון מיורסקו 37. המונית הורידה אותנו מול הבית. כל כך קטן, חשבתי. צילמתי. לא היו הרבה אפשרויות צילום. חבורת כלבים נבחו מחצר הבית ומהרחוב. ג'יפ שחור חנה בתוך החצר, ששער ברזל חדש סגר עליה. לא היו שם שושנים.
הלכנו לראות את המקום שבו היתה החנות של סבא שלי. בדרך צילמתי עוד כמה בתים. "למה את מצלמת” שאל אותי איש אחד, שעמד עם אישה מבוגרת ונערה, מרחק שלושה בתים מהבית ההוא, "אימא שלי נולדה כאן לפני יותר משבעים שנה” עניתי. "באמת?” הוא התפעל "באיזה מספר? אז אתם יכולים לדרוש את הבית בחזרה. ככה עושים כולם היום. גנבים הנובורישים האלה. שימותו כולם. מגיע להם" והוא המשיך לקלל.
פסענו לקצה הרחוב, עד לאותה נקודה בה אמרה לנו גב' מיקה לנו ששם עמדה חנותו של סבי. עמדנו בצומת רחבה מאד של שני רחובות ראשיים. התערבבו שם חשמליות, אוטובוסים, רכבת עילית ורכבת תחתית, מכוניות, בניינים גבוהים ומכוערים המתקופה הקומוניסטית, חנויות ורעש. במרכז כל המהומה עמדה מזרקה קטנה ששלחה לגובה את זרמי המים שלה, בעדינות שעומדת בניגוד לסביבתה. עמדתי רגע והתבוננתי במזרקה. הייתי רחוקה ממנה, אבל הרגשתי איך זרמי המים שלה מגיעים עד פני ומתערבבים בדמעותיי.
ואז ידעתי.
במקום של המזרקה הזו, עמדה החנות של סבא, שנשרפה עם פרוץ המלחמה ההיא.
בוקרשט, אוקטובר 2008
.
.
.
